<h1>חדושי הר"ן</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מגילה נקראת בי"א ובי"ב ובי"ג ובי"ד וכו'. פעמים בזה ופעמים בזה, ולקמן במתניתין מפרש לה. לא פחות ולא יותר. לא פחות מי"א ולא יותר מט"ו.
אלא שהכפרים וכו'. כלומר מאחר שהמוקפין קורין בט"ו ושאינן מוקפין קורין בי"ד והכל בכלל תו היכא [משכחת לה] י"א וי"ב וי"ג אלא שהכפרים נתנו להם חכמים רשות להקדים קריאתם ביומי הכניסה שהם יום שני ויום חמישי שלפני י"ד מפני שבני הכפרים מתכנסין לעיירות למשפט לפי שב"ד יושבין בעיירות בשני ובחמישי כתקנת עזרא, ובני הכפרים אינם בקיאין כ"כ [לקרות] וצריכין הם שיקראנה להם א' מבני העיר ולא הטריחום חכמים לחזור ולבא ביום י"ד, ופעמים שאותו יום כניסה שהם מקדימין לקרות בו חל ביום י"א ופעמים ביום י"ב ופעמים בי"ג ולקמן במתניתין מפרש כיצד, כך פרש"י ז"ל יום הכניסה שהיו באים לב"ד בשני וחמישי. וקשיא לרבינו הא דאמרינן לקמן במתני' [ה' ע"א], איזו היא עיר גדולה כל שיש בה עשרה בטלנין פחות מכאן הרי זה כפר ואי הוי טעמא משום ב"ד וכי משום שיש בה עשרה בטלנין יש בה ב"ד, ע"כ נראה לרבינו דמיירי בספר תורה שבני הכפרים מתכנסים בכל שני וחמישי לשמוע ס"ת, והשתא אתי שפיר הא דתאני לקמן איזו היא עיר גדולה כל שיש בה עשרה בטלנין פחות מכאן הרי זה כפר ובאים לשמוע ס"ת בעיר דכיון שאין שם עשרה בטלנים אין רגילים להתפלל במנין ולקרא בספר תורה. והקשה הרב ר' חיים ז"ל למה אמרו מקדימין ליום הכניסה ליקרי כאן לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות שהרי בני העיירות גדולות קורין לבני הכפרים ביום י"א והן קורין לעצמן ביום י"ד, ובפרק קמא דיבמות [י"ד א'] אמר רבא כי אמרינן לא תתגודדו כגון ב"ד אחד בעיר אחת פלג מורו כדברי ב"ש ופלג מורו כדברי ב"ה [וא"כ הכא נמי] שבני העיר קוראים לבני הכפרים בי"א ובי"ב ובי"ג וקורין לעצמן ביום י"ד קרי ביה לא תתגודדו דהוי כב"ד א' בעיר א' דפלג מורו כדברי ב"ש ופלג מורו כדברי ב"ה, ואומר רבנו דלאו קושיא היא כלל שהרי עיקר התקנה כך היתה בימי מרדכי ואסתר שכיון שראו צורך בדבר ואלו מודין שקורין לבני העיירות ביום י"ד ולבני הכפרים יש להקדים ולהכי לא שייך כאן לא תתגודדו דלהוי כשתי תורות, והיינו דקאמר התם ר' יוחנן לר"ל ע"כ לא שנית מקום שנהגו לעשות מלאכה וכו' דלא חשיב שתי אגודות כיון ששתיהם מודים שבעיר זו עושין כך ובעיר זו עושין כך ואם היה בן מקום זה משתקע בזה היה עושה כמותם. והא דסבר ר"ל למימר התם דדוקא במנהג לא חשיב אגודות והם חלוקים אלו מאלו ופריך ליה ר' יוחנן והא תניא ב"ש מתירין את הצרות לאחין וב"ה אוסרין מכ"ש פריך דהא ב"ש וב"ה כשתי בתי דינין בעיר אחת דמו ואיכא פלוגתא ואפ"ה לא חשיבא אגודות כ"ש הכא במגילה דליכא אגודות כיון דליכא פלוגתא כדפרישית.
כיצד חל להיות [בשני בשבת וכן נמי חל להיות בשבת] כולהו בזמן שישראל קובעים ע"פ הראיה איתנהו דלפי מדת הלבנה הן קובעין, אבל אנן דידעינן בקיבועא דירחא אי אפשר לפורים בשבת או בשני או בד' משום דבכל הני הוי בד"ו פסח ואי אפשר להיות כדאיתא בראש השנה [כ' ע"א] משום יום הכפורים, ובירושלמי [ה"א] גרסי' א"ר דוסא לית כאן חל בשבת חל בשני חל ברביעי דאם חל י"ד בשני צומא רבא באחד בשבת ואם חל בשבת צומא רבא בערובתא.
חל להיות בשבת כפרים ועיירות מקדימין ליום הכניסה. וק"ל אמאי לא אמרינן נמי הכי כי חל מוקפין בשבת דנידחו ליום הכניסה, ואנן אמרינן קורין בערב שבת דהא כי חל י"ד בערב שבת הוי מוקפין בשבת וקאמר דמוקפין ועיירות קורין בו ביום ולא מדחו מוקפין ליום הכניסה, הא לא קשיא כיון דמשכחי זמן המפורש בהדיא נדחה אההוא זמן דקדים, מה שאין כן כשחל ארביסר בשבת דליכא מקמיה זמן קבוע ומפורש הילכך נידחו ליום הכניסה.
גמרא. היכא רמיזא. הקדמה זו שעושין בני הכפרים. בזמניהם [אסתר ט']. זמנים הרבה תקנו להם חכמים לרבות י"א וי"ב, אבל לי"ג אמרינן בגמרא דלא צריך קרא דיום י"ג זמן קהלה לכל היא. ופרש"י ז"ל זמן מלחמה ולכך לא צריך קרא. וקשיא ליה לרבינו יעקב ז"ל דה"ל למימר זמן מלחמה לכל היא. ונראה לו דהכי פירושו זמן קהלה לכל היא שהרי הכל מתאספין יחד לתענית אסתר דהוה ביום י"ג ומתאספין שם בני העיירות וכפרים, והילכך לא צריך קרא. וכן נמצא בשאלתות דרב אחאי וביום י"ג עשו תענית בימי מרדכי ואסתר לפי שבו נקהלו לעמוד על נפשם והיו צריכים רחמים. וכן מצינו במשה שעשה תענית כשנלחם בעמלק, דדרשינן במסכת תענית דכתיב [שמות י"ז] ומשה אהרן וחור מכאן לתענית שצריך ג'. ומכאן נראה לרבינו יעקב ז"ל שיש סעד לתענית אסתר שאנו עושין בי"ג לחודש כמו שעשו היהודים כשעמדו להקהל ולעמוד על נפשם בי"ג לחודש אדר ובכל התלמוד לא מצינו לו סעד, ומה שאנו מקדימין התענית ליום חמישי כשחל פורים ביום א' ולא עבדינן ליה בערב שבת דבר זה נמצא בתשובת הגאונים ז"ל לפי שרגילין בתעניות לומר סליחות ותחנונים ודבר זה אי אפשר לעשותה בערב שבת שלא יוכלו לטרוח בצרכי שבת, ובמסכת סופרים [פי"ז ה"ד] נמצא שרבותינו שבמערב מתענין באדר ג' תעניות של אסתר ואע"פ שאותן תעניות היו בניסן לא רצו להתענות בניסן לפי שבו נגאלו אבותינו ממצרים.
הואיל ועיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה. כדי לחלק להם מעות פורים. אין קורין אותה אלא בזמנה. בי"ד ובט"ו. וקשיא לן על הדין פירושא הא דאמרינן לקמן בגמרא [ד' ע"ב] הואיל ואמרו כפרים מקדימין ליום הכניסה גובין בו ביום ומחלקין בו ביום מפני שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה, וראיתי להרב ר' אפרים ז"ל שפי' לפרק קושיא זו בזמן הזה שישראל מיוסרין בדקדוקי עניות אי יהבינן להו מתנות בי"א ובי"ב ובי"ג אזלי ואכלי להו בההוא יומא ושמחת פורים אינה נוהגת אלא בזמנה ובטלה לה שמחה. ואם תאמר ליקרו בי"א ולא ליתיב להו מידי עד י"ד וט"ו, כיון דחזו עניים דקרו מגילה ולא יהבי להו מידי מייאשי ואזלי להו לדוכתא אחריתי וקא בטלה מהם מצות מעות פורים מהני דקרו בי"א ובי"ב ובי"ג. ורש"י ז"ל פירש בזמן הזה שאין השנים כתקונם, ואין שלוחי ב"ד יכולין לצאת כדרכן וישראל אינם שרויים על אדמתן אלא הן מפוזרין לכל פאה ואין השלוחין מגיעין לרוב המקומות, והם נוהגים לומר מפוריא לפסחא ל' יום ואי קרינן בי"א ובי"ב ובי"ג אתי למימני מינייהו תלתין יומין עד פסחא ומקדמי ליה לפסחא ואתו למיכל חמץ בימים האחרונים של פסח. גירסא אחרינא הואיל ומסתכנין בה. כלומר בזמן הזה שגוזרים שמדין על ישראל שאין השנים כתקונן אין קורין אותה אלא בזמנה דאי קרו הני בי"א והני בי"ב או בי"ג אוושא מילתא ושמעי אומות העולם וגזרי שמדא, הילכך מקיימין דתותינו בצנעא, אבל בזמן שישראל שרויים על אדמתם לא איכפת להו מידי והכי תניא בתוספתא [פ"א ה"א] הואיל ומסתכנין בה לא יסתכנו בה אלא בזמנה. וגרסינן בירושלמי [ה"ז] תאני במקום שהן מסכנין קורין אותה בי"ד ר' יוסי בעי אי במקום שהם מסכנין לא יקראו כל עיקר.
<h2>דף ב:</h2>
כרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון וכו'. מנא לן דבקרא לא חזינא אלא דשאינן מוקפין קורין בי"ד אבל במוקפין לא חזינן מידי דכתיב [אסתר ט'] על כן היהודים וכו'.
כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון בט"ו. ובעינן בירושלמי אמאי לא אמרינן מימות אחשורוש, שהרי נעשה בו נס, ומשני כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל, שאלו היה אומר מימות אחשורוש לא היתה ירושלים ושאר ארצות ארץ ישראל בכלל מוקפין חומה לפי שהן חריבות עכשיו, אבל אי מנינן מימות יהושע בן נון איתא לארץ ישראל בכלל שאעפ"י שאין לו עכשיו היה לו קודם לכן מימות יהושע בן נון, וכדר' אליעזר [בר' יוסי] דאמר [להלן ג' ע"ב] אשר לו חומה אע"פ שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן. וי"א מפני שתחלת מפלתו של עמלק בימות יהושע בן נון היה והוא תחלת הנס. ומנא לן דאזלינן מימות יהושע בן נון, מדכתיב במגילה [אסתר ט'] היושבים בערי הפרזות ש"מ למילף מפרזי דיהושע הוא דכתביה וכתיב גבי יהושע [דברים ג'] מלבד ערי הפרזי דכתיב בסיחון ועוג מה התם קרי [מוקפין אותן שהיה להם חומה כשכבשם יהושע ואידך קרי] ערי הפרזי אף כאן בקריאת מגילה.
וכל הסמוך לו. אמרינן בגמרא [ג' ע"ב] סמוך אע"פ שאינו נראה נראה אע"פ שאינו סמוך, נראה כגון דיתבא בריש טורא והעומד חוץ לעיר נראה שהוא מן העיר, סמוך דיושבת העיר בנחל. נדון ככרך. וקורא בט"ו. עד כמה. קרינן ליה סמוך.
<h2>דף ג.</h2>
ישראל במעמדן. עומדין היו על תמידי צבור בשעת הקרבתן במסכת תענית [כ"ו ע"א].
<h2>דף ג:</h2>
תלמוד תורה ומת מצוה מת מצוה עדיף. לאו דוקא נקט הכא מת מצוה, דהוא הדין אפילו לא הוי מת מצוה, דמבטלין תלמוד תורה להוצאת המת קאמרינן דהיינו לכל מתים שבעולם. ואיידי דנקט מת מצוה [ומקרא מגילה דהוא דוקא נקט בכולהו מת מצוה] דכולה מילתא בעיא ופשטה משום הך בעיא נקט לה. עבודה ומת מצוה. מת מצוה. מת שאין לו קוברין.
מולאחותו. דתניא בספרי [פרשת נשא פיס' ק"ו] ולאחותו [במדבר ו'] מה תלמוד לומר דכתיב גבי נזיר לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם וקא פריש הכי לאביו מה תלמוד לומר והלא כבר נאמר [שם] על כל נפשות מת לא יבוא, אלא לאביו הוא דלא יטמא אבל למת מצוה מטמא. ולאמו מה ת"ל הרי שהיה כהן הדיוט ונזיר אע"פ שאינו מטמא לאביו ולאמו מטמא הוא למת מצוה, ולאחיו מה תלמוד לומר הרי שהיה כהן גדול ונזיר מטמא הוא למת מצוה ואינו מטמא לקרובים, ולאחותו מה ת"ל הרי שהיה כהן גדול ונזיר והולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו שמילת זכריו ועבדיו מעכבין את פסחו כדכתיב [שמות י"ב] המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו. ולהכי תאני להו גבי הדדי יכול יטמא ולא יקריב את פסחו שאין הפסח דוחה את הטומאה, הא אמרת לאחותו לא יטמא [פירוש איך נוכל לומר שיטמא לאחותו והלא כבר נאמר על כל נפשות מת לא יבוא אלא מה תלמוד לומר לאחותו, לאחותו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה, וזה הדרש אין אנו צריכים לא לכהן גדול ונזיר דהא מלאחיו נפקא דמטמא הוא למת מצוה אלא בא ללמדנו לענין הולך לשחוט את פסחו לבד כגון כהן הדיוט או ישראל שהיה הולך לשחוט את פסחו ומת לו מת דאינו מטמא לקרובים כדי שלא יעכב אותו מלעשות פסח ואעפ"כ מטמא הוא למת מצוה ולא יקריב את פסחו שמת מצוה דוחה את העבודה. וכי אמרינן דכל אדם אינו מטמא לקרובים כדי שלא יעכבנו אותו מלעשות פסח מוקים לה אביי בזבחים [ק' ע"א] דוקא לאחר חצות דחיילא עליה חיוב דפסח אבל קודם חצות מטמא הוא לקרובים ולא יעשה פסח ראשון דגרסינן בזבחים פרק טבול יום, תניא לה יטמא [ויקרא כ"א] מצוה לא רצה מטמאין אותו בעל כרחו, מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו ערב הפסח ולא רצה לטמא ונמנו אחיו הכהנים וטמאוהו בעל כרחו, ורמינהי ולאחותו מה תלמוד לומר הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו וכו' עד לאחותו אינו מטמא, ושני אביי כאן קודם חצות כאן לאחר חצות, מעשה דיוסף הכהן קודם חצות ברייתא דולאחותו דאינו מטמא לאחותו לאחר חצות דחיילא עליה חיובא דפסח. ובא רבא ותירץ בענין אחר אידי ואידי אחר חצות ולא קשיא כאן קודם ששחטו וזרקו עליו כאן לאחר ששחטו וזרקו עליו אמר ליה רב אדא בר מתנא לרבא שחטו וזרקו עליו מאי דהוה הוה אמר רבינא אכילת פסחים מעכבא].
גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה. כדגרסינן בבבא מציעא [ל' ע"א] כתוב אחד אומר לא תוכל להתעלם [דברים כ"ב] וכתוב אחד אומר [שם] והתעלמת מהם, פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאין אתה מתעלם, זקן ואינו לפי כבודו והתעלמת, אלמא מפני כבודו דחינן לאו דלא תוכל להתעלם כך פרש"י ז"ל. ואית דמקשו עליה מהא דאמרינן פרק מי שמתו [ברכות י"ט ע"ב] על מי שיש לו כלאים בבגדו דמלאו דלא תסור קאמר שהוא מדרבנן, אבל לאו שבתורה לא אמרינן גביה גדול כבוד הבריות, ולאו קושיא היא דהא משום כבוד הבריות משמע נמי התם דדחי לא תעשה שבתורה היכא דהוה שב ואל תעשה כדמשני [שם כ' ע"א] גבי שחיטת פסח, וכי לא שני התם נמי גבי זקן ואינה לפי כבודו שב ואל תעשה שאני משום דאית ליה פירוקא אחרינא אסורא מממונא לא גמרינן, הילכך לאו שהוא שב ואל תעשה כבוד הבריות דחי ליה אע"פ שהוא מן התורה, וכי אוקמא אלאו דלא תסור, מלאו שהוא בקום עשה קאמר דלא מדחי אלא א"כ הוא מדרבנן אבל לאו של שב ואל תעשה אפי' הוא מדאוריתא דחי ליה כבוד הבריות הילכך מקרא מגילה נמי שב ואל תעשה הוא ולאו דאבידה נמי, וכבוד הבריות דחי להו.
שישב ולבסוף הוקף. שנתיישבה תחלה בבתים ולבסוף הוקף חומה. בית מושב עיר חומה. [לעיר מושב לעיר חומה] מושב של עיר חומה בית שנתיישבה בתוך עיר חומה ולא שיהא בית מושב ואח"כ עיר חומה אינו נידון כבתי ערי חומה. וצ"ע מאין ידעו בימי יהושע העיירות המוקפות שמצאו שם אם הוקפו ולבסוף ישבו, או ישבו ולבסוף הוקפו. י"ל ע"פ הדבור ידעו. אי נמי מהני לאותן עיירות שבנו ישראל בימי יהושע לדקדק להם בין ישבו ולבסוף הוקפו בין הוקפו ולבסוף ישבו, דלאו דוקא מימות יהושע אותן שנמצאו בנויות דומיא דששים עיר כל חבל ארגוב, דהוא הדין אותן עיירות שנבנו בימות יהושע בן נון נקראין בתי ערי חומה.
כרך שאין בו עשרה בטלנים נידון ככפר. פי' כרך המוקף חומה מימות יהושע בן נון, אע"פ שהוא מוקף בעינן עשרה בטלנים מפני שכל כרך שאין בו עשרה בטלנים אין ת"ח רשאי לעמוד בתוכה, משום שכשהקב"ה בא לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה, מיד כועס [ברכות ו' ע"ב] שנאמר [ישעי' נ'] מדוע באתי ואין איש וגו' כך פרש"י ז"ל. ופי' רב אחא משבחא ז"ל בטלנין ממלאכתן, וכולן נחלקין לצורך העיר ג' מהן דיינים, ושמש ב"ד, וגבאי צדקה שנים וא' המחלק עמהם, וסופר, וחזן, ומלמד תינוקות, שהן יושבין בבית הכנסת וכשהוא שעת תפלה מזומנים להתפלל. ובירושלמי [ה"ד] בטלין שאין עושין כלום אלא עומדין בבית הכנסת להתפלל מהר בשעה הראויה. ואע"ג דאתו מעלמא. דקבועין בעינן.
אשר לו חומה [ויקרא כ"ה]. אשר לא כתיב באלף, ומסורת לו בוא"וו. ללמד אע"פ שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן הרי הוא כבתי ערי חומה, אלמא אע"פ שחרב נידון כבתי ערי חומה.
<h2>דף ד.</h2>
נשים חייבות במקרא מגילה. מכאן משמע שנשים מוציאות אחרים אם קוראות מגילה, דמקרא מגילה משמע שקוראות אותה לאחרים, ואמרינן בריש ערכין [ב' ע"ב] הכל כשרין לקרות את המגילה הכל לאתויי נשים, משמע שהנשים מוציאות את האנשים ידי חובתן וכן פרש"י ז"ל [שם ג' ע"א]. והלכות גדולות פסקו שנשים אינן חייבות אלא בשמיעה אבל קריאתן לא תוציא את הרבים ידי חובתן שחייבין בקריאה עד שישמעו מפי אנשים המחוייבים כמותם ואין שמיעתן מנשים חשובות כאלו הן עצמן קורין. ומביא בה"ג ז"ל ראיה מן התוספתא [פ"ב ה"ד] דקתני הכל חייבים בקריאת מגילה וכו' טומטום ואנדרוגינוס חייבין ואין מוציאין את הרבים ידי חובתן אנדרוגינוס מוציא את מינו ואינו מוציא שאינו מינו, טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו, נשים ועבדים וקטנים פטורין ממקרא מגילה עד כאן לשון התוספתא. ובה"ג הוסיף אח"כ אלא שחייבין במשמע [למה שהכל היו בספק להשמיד להרוג ולאבד הואיל והכל היו בספק הכל חייבין] במשמע, וי"ל שמעתא קמייתא דערכין לפי דברי בה"ג והתוספתא, דהאי דקאמר הכל כשרים לאו שיוציאו אנשים בקריאתן אלא נשים בלבד דסד"א שלא יוציאו גם נשים שלא תהא קריאתן חשובה להוציא אנשים וצריכות שמיעה מן המחוייבין, קמ"ל דמוציאות נשים אע"פ שאין מוציאות אנשים ולא כפירוש רש"י ז"ל שפירש בערכין.
שאף הן היו באותו הנס, פרש"י ז"ל בערבי פסחים [ק"ח ע"ב] בשם ר"י הלוי ז"ל לפי שעיקר הנס נעשה על ידם על ידי אסתר, והכי נמי אמרינן בחנוכה [שבת כ"ג ע"א] שנשים חייבות בנר חנוכה לפי שאף הן היו באותו הנס שנעשית על ידי יהודית. והכי נמי אמרינן [פסחים שם] שנשים חייבות בד' כוסות של פסח שאף הן היו באותו הנס, דאמרינן בעלמא [סוטה י"א ע"ב] בזכות נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו אבותינו ממצרים מיהו לישנא לא אתי שפיר דלא הוה ליה למימר שאף דמשמע שהן טפלות, וה"ל למימר שהיו. ועוד דבירושלמי [פ"ב ה"ה] לא משמע הכי דקאמרינן התם ר' יונה אבוה דר' מונא היה מתכוין לקרותה בפני הנשים שבביתו שהכל היו בספק, פירוש ספק להשמיד להרוג ולאבד. ולפי פירוש רש"י ז"ל היה לו לומר לפי שהן היו עיקר הנס. על כן נראה פירוש הירושלמי עיקר. וכן בנר חנוכה וד' כוסות חייבות לפי שהן היו באותו הנס שהיו משועבדות במצרים והיו בסכנה כשצרו עליהם מלכי יון. וא"ת אפי' קטנים ניחייבו דהא כתיב [אסתר ג'] טף ונשים ביום אחד, ואע"ג דבירושלמי תני בר קפרא צריך לקרות לפני נשים ולפני קטנים שאף הן היו בספק מ"מ לר' יהושע לא אמר אלא נשים דמשמע דפליג אההיא דירושלמי, י"ל דנשים כיון דאיתנהו במצות, כגון מצות לא תעשה ובמצות עשה שלא הזמן גרמא הטילו עליהן מצות מגילה אע"פ שהיא מצות עשה שהזמן גרמא כיון שהיו באותו הנס, אבל קטן דלא שייך במצות כלל לא מחייבינן ליה אע"פ שהיה באותו הנס. כתב בעל העיטור ז"ל [הלכ' מגילה] כי היכי דנשים מזמנות ואינן מצטרפות בברכת זימון, הכי נמי אין מצטרפות לעשרה לכתחילה.
יום חמשה עשר לבני כרכים, שחל להיות בשבת שואלין ודורשין וכו'. אבל יום ארבעה עשר האידנא לעולם אינו חל בשבת. כתב רב אחא [שאילתא ס"ז] דכי חל פורים בשבת דהוי התענית בע"ש, דתענית נדחה לחמישי, לפי שאין רשאי ליכנס בשבת כשהוא מעונה מפני טורח השבת. ואע"ג דאמרינן בתענית בשלהי פרק תעניות כיצד [י"ח ע"ב], הלכה מתענה ומשלים, וקאי אערב שבת דקא תני במתניתין, הא ל"ק דמ"מ לכתחילה אסור אלא אם התחיל משלים. אי נמי התם תענית של צורך הוא, כגון תענית גשמים או תענית חלום שהוא תענית הצריך, אבל באידך תענית אין מתענה ומשלים.
ולשנותה ביום. זכר לנס שהיו צועקים בעת צרתם ביום ובלילה. שנאמר [תהלים כ"ב] אלהי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי. במזמור אילת השחר הוא, שנאמר על אסתר כדאמרינן במסכת יומא [יומא כ"ט ע"א] למה נמשלה אסתר לאילת וכו'. אקרא יומם. זו מקרא מגילה ואע"פ שכבר לילה ולא דומיה לי. אומר ר"ת ז"ל, שאע"פ שבירך בלילה זמן חוזר ומברך ביום שהרי עיקר קריאת המגילה הוי יותר ביום מבלילה. דהכי משמע לישנא דקרא ולילה ולא דומיה לי כלומר אע"פ שעתיד לקרותה ביום יקראנה בלילה ועיקר פרסומי ניסא ביממא הוא. ותנן לקמן [כ' ע"ב] כל היום כשר לקרות את המגילה דכתיב [אסתר ט'] והימים האלה נזכרים ונעשים, וקתני נמי אין קורין את המגילה ולא מוהלין ולא טובלין אלא ביום, ומפרש בגמרא מנא לן דכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים, בימים אין בלילה לא לימא תהוי תיובתא דריב"ל וכו' ומשני כי קתני איום, מיהו מדקתני מקרא מגילה בהדייהו ש"מ דעיקר קריאתה ביום, ועוד דאמרינן לקמן [כ"א ע"ב] מאי מברך מנ"ח ולא קאמרינן דבלילה מברך מנ"ח וביום מ"נ מקרא מגילה ושעשה נסים ולא שהחיינו, כדאמרינן [שבת כ"ג ע"א] גבי נר חנוכה יומא קמא מברך וכו', אלמא משמע דלעולם מברך מנ"ח ביום ובלילה ע"כ. וכן נראה לי. ולא כמו שכתב הרב רבינו משה ז"ל בפ"א מהלכות מגילה [ה"ג] ביום אינו חוזר ומברך שהחיינו.
<h2>דף ד:</h2>
ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים. והאי דנקט יעבירנו ולא נקט יוציאנו, הוא הדין אפי' העברה לחודה משכחת בה, לא מבעיא הוצאה דשכיחא בה שבבית יקראנה, אלא אפי' העברה לחודא איכא, וכגון שהמגילה עומדת ברשות הרבים אע"פ דלאו אורחא היא הכי איכא למיגזר. ויש שמקשים במילה נמי אמאי לא גזרינן שמא יעביר הקטן ד' אמות ברשות הרבים, לפי שאין הכל בקיאין בה ואמאי דחי שבת דדרשינן [שבת קל"ב ע"א] ביום השמיני ואפילו בשבת. וי"ל דשאני שופר ולולב ומגילה משום הכי גזרינן בהו דהכל חייבין בהן ואין הכל בקיאים בהם וכולם טרודים ללמוד ולצאת ידי חובתן, אבל במילה אין הכל טרודים בו אלא אבי הבן בלבד ואם יעבירנו ימחו בידו הכל שאינן טרודים. והזאה דפסח דגזרינן בה [פסחים ס"ט ע"א] שמא יעבירנו אע"ג דלא טריד בה אלא הטמא, מ"מ הכל טרודים בפסח ואם יעבירנו הטמא לצלוחית מי חטאת כדי להזות לא ימחו בידו. והזאה דתרומה כיון דלית בה זמן קבוע, ואינה שעה עוברת לא דחיא שבת.
גרסינן במסכת סוכה [מ"ב ע"ב] מפני מה אין לולב דוחה את השבת ביום טוב הראשון, והלא מצותה מן התורה ואפילו בגבולין, ואוקימנא משום דלא ידעינן בקיבועא דירחא ומספיקא לא דחינן שבת, והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דמגילה. כתב הר"ז ז"ל אלו הן דברי הרב והן בשגגה, שלא נאמר והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דמגילה, אלא לענין גזירה דרבה דכי היכי דגזרינן גבי שאר ימים דלולב דליתנהו מן התורה בגבולין משום גזירה דרבה הם, הכי נמי גזרינן בשופר ומגילה שאף מצות שופר מעורבת היא מדרבנן ומדאוריתא אי למאן דאמר שלש תרועות בראש השנה שתים מדברי תורה ואחת מדברי סופרים, אי למאן דאמר אחת מדברי תורה ושתים מדברי סופרים, ומשום תרועה דאוריתא דאית בה אמרו דתידחי שבת במקום שיש בו ב"ד ומשום תרועה דרבנן דאית בה גזרו שלא תדחי שבת בשאר מקומות וכן מגילה שהיא מדבריהם, אבל לענין ספיקא דקיבועא דירחא אין בזה טעמא לשופר ולמגילה שהרי אפי' במקום שלא היה להם שום ספק בקיבועא דירחא לא דחו את השבת, כדתנן [ר"ה כ"ט ע"ב] גבי שופר במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה. ומגילה מעולם לא דחתה שבת בשום מקום דבכל מקום דרבנן היא, וספיקא דקיבועא דירחא לא הוזכר בגמרא אלא לענין לולב בלבד לגבי יו"ט ראשון דאיתיה מן התורה בגבולין והיה מן הדין לדחות את השבת, אלא שאין אנו יודעים בקיבועא דירחא ע"כ. וי"ל דברי הרב ז"ל דמה שאמר גבי שופר משום דלא ידעינן בקיבועא דירחא, שאפי' כשהיה בית המקדש קיים לא היו יודעים בקיבועו של חודש לפי שהוא חג שהחודש מתכסה בו, ואפי' בזמן שהעדים באים בשחרית במקדש היו יודעים, בגבולין לא היו יודעים בודאי בקיבועו של חודש ולפיכך לא היו תוקעים אלא במקדש בלבד דמספיקא לא דחינן שבתא. מיהו במקדש שהם זריזים אי נמי לאחר תקנת ר' יוחנן בן זכאי שהתקין בכל מקום שיש בו ב"ד ובפני ב"ד והם מתירין בהם לא גזרו משום גזירה דרבה. ומה שאמר הרב ז"ל והיינו טעמא דמגילה, ידוע הוא שכלפי שאמר והלא מצותו מן התורה אפילו בגבולין ואמר משום דלא ידעינן בקיבועא דירחא ולא דחי שבתא אלא ודאי דד"ת, לפיכך אמר והיינו טעמא דמגילה כלומר שאינה דבר תורה.
<h2>דף ה.</h2>
ואע"ג דחש לה רב להא דרב אסי וכו'. כתב הרז"ה ז"ל, דלדידן לא מכרעא דר' יוחנן כרב, דעד כאן לא קאמר רב אסי שמצותה לכתחילה לקרותה בעשרה משום פרסומי ניסא, אבל אם קראה ביחיד דברי הכל יצא בין בזמנה בין שלא בזמנה שלא אמרו הדבר אלא להדור מצוה ולפרסומי ניסא, דהכי אמרינן קורין אותה בעשרה ולא אמרינן אין קורין אותה אלא בעשרה, שמע מינה דמצוה לכתחילה למעבד הכי ולהדורי אבי עשרה ואי עביד וקראה ביחיד יצא, אי נמי היכא דלא אשכח בי עשרה קרי לה ביחיד אפילו לכתחילה. תדע דהא לא תנינן לה במתניתין דתנן [כ"ג ע"ב] אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה וכו' מכדי במסכת מגילה קיימינן אמאי לא חשיב מקרא מגילה ואמאי לא מותבינן מינה לרב אסי. וכתב רבינו ש"צ מפני שזהו טעמו של רב אסי דאמר בין בזמנה בין שלא בזמנה בעשרה, דקא סבר דבכלל תורה ונביא הוא ואין קורין בהן בפחות מעשרה ואין זה צריך לפנים. ועיקרן של דברים כדברי הרי"ף ז"ל שאלמלא לא היה רב אסי מחמיר אלא למצוה לאהדורי אבי עשרה על מה חש לה לדרב אסי כיון דלא סבירא ליה כותיה, אלא ודאי לדברי רב אסי דיעבד נמי לא יצא ומשום הכי חש לה רב להחמיר, ואלמלא כן הוה אמרינן בגמרא מצותה בעשרה אי נמי הוו מפרשי בהדיא לא מצא עשרה קורין אותה ביחיד, הילכך אידחיא לה להא דרב אסי לגמרי מסוגיין דלקמן כדברי רבינו. וכן כתב ר"ח ז"ל. והרב בעל העיטור ז"ל כתב מסתברא כל היכא דאשכחן חש לכתחילה קאמר, ואי לא אפשר שרי ומדרב דהוא בר פלוגתיה חייש ש"מ איתא לדרב אסי היכא דאפשר כן הא לא אפשר קורין אותה ביחיד וכן הילכתא. והא דאמרינן [י"ט ע"ב] לא אמרן אלא בצבור, בבית הכנסת קאמר שהוא מקום צבור ובעיא פרסומי ניסא ולמעוטי ביחיד שבעשרה שלא בבית הכנסת דיצא, דהא לא קאמר לא אמרן אלא בעשרה, והכי קאמר לא אמרן אלא להוציא ציבור אבל להוציא יחיד יצא וקורא אותה בעשרה קאמר, ועוד דרב אסי למצוה קאמר דאטו יחיד דלא משכח עשרה מי לא קרי. והא דאמרינן [ברכות ל' ע"א] מביאין לו שופר ותוקע מגילה וקורא בה בעשרה קאמר ע"כ.
שלא בזמנה. כגון שחל י"ד בשבת לבני העיירות, כי בימי חכמי התלמוד לא היו נזהרין מבד"ו פסח ומאד"ו ר"ה עד דורות האחרונים, או שחל יום ט"ו לבני כרכים, אבל בי"א ובי"ב ובי"ג ליכא למקרי כלל דהא בטלי להו. אי נמי שלא בזמנה מי שנאנס ולא קרא בי"ד, או בני כרכים היוצאים לדרך. ותניא בתוספתא [ה"ב] יוצאין בשיירה ומפרשים בספינה קורין בי"ד, והאי דקתני קורין בי"ד הוא הדין בני עיירות שלא קראו בי"ד קורין בט"ו. וכתב בה"ג יוצאין בשיירה ומפרשים בספינה קורין מי"א עד ט"ו, ורש"י ז"ל פירש שלא בזמנה שהקדים ליום הכניסה, ואיכא למימר אע"ג דבימי רב ליתא לתקנתא ואין קורין אותה אלא בזמנה, פלוגתא דבזמנה קורין אותה ליחיד אתא לאשמעינן.
מתניתין. איזו היא עיר גדולה, כל שיש בה עשרה בטלנים. גמרא. תנא עשרה בטלנין של בית הכנסת. שבטלין ממלאכתן שיהו מזומנין לכל שעה לתפלה, כדאמרינן [ברכות ו' ע"א] לא מצא שם עשרה מיד כועס. באלו מקדימין וכו' אבל סעודת פורים וסעודת ראש חודש וספק מילה וכו'. סעודת ר"ח גרסינן בירושלמי [ה"ד] אבל בתוספתא [פ"א ה"ד] לא גרסינן אלא סעודת פורים וספק מילה, דהא אמרינן [ברכות מ"ט ע"ב] גבי ר"ח אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל.
הקהל. מצות הקהל בכל שנה ראשונה של שמיטה במוצאי יו"ט הראשון שהוא יום הראשון של חולו של מועד, כדאמרינן במסכת סוטה [מ"א ע"א] שהיה המלך קורא בתורה ספר משנה תורה וכל העם חייבים לבוא ולהביא טפם כדכתיב [דברים ל"א] האנשים והנשים והטף, ובשבתא אי אפשר ומאחרין אותו עד למחר. ובתלמוד ירושלמי [ה"ד] נמצא דהא דלא עבדינן ליה בשבתא משום בימה, כדתנן [סוטה שם] בימה של עץ היו עושין למלך בעזרה ויושב עליה ואי אפשר לבנותה בשבת, ופרכינן התם וליעבדה מאתמול כלומר ביום חמישי בשבת שהוא ערב יו"ט, ומשני דחיקא ליה עזרה, שדוחקת וממעטת אויר שבעזרה. וכל האויר היו צריכין לנס הנזכר [אבות פ"ה מ"ה] בעשרה ניסים שבמקדש, אלא מאחרין עד למחר ולא מקדימין.
מאחרין. מאחר את הסעודה עד למחר, ופי' סעודת פורים, כגון שחל ט"ו בשבת דמקדימין הקריאה בערב שבת, אעפ"כ סעודת פורים מאחרין עד לאחד בשבת. והכי איתא בירושלמי [ה"ד] סעודת ר"ח וסעודת פורים מאחרין ולא מקדימין, ר' זעירא בעי קמיה דר' אבוה ויעשו אותה בשבת, א"ל לעשות אותם ימי משתה ושמחה [אסתר ט'], את ששמחתו תלויה בב"ד יצא זה ששמחתו תלויה בשמים. וחגיגה. שלמי חגיגה אם מיקלע יו"ט בשבת, מאחרין להו עד למחר. ספק מילה. כגון שנולד בין השמשות של יום שני בשבת, ומספקא לן שמא יום הוא עדיין ויהיה נימול בא' בשבת, אפ"ה אסור למולו בא' בשבת דשמא לילה הוא והויא מילה שלא בזמנה ולא קא עביד מצוה, [ואם] יאחר אותה עד שני בשבת אי אפשר דלא קא עביד מצוה, אע"ג דאפשר שהיא שלא בזמנה.
<h2>דף ה:</h2>
שמחה מלמד שאסור בהספד. ומספקא לן אם אסור באבילות או לא, מי אמרינן דהוה ליה כרגל, ואין אבל נוהג אבלותו ברגל הכא נמי לא שנא או לא, מיום הראשון לא קא מיבעיא לי דכיון דיום ראשון דאבלות דאוריתא היא ודאי דחי עשה דפורים שהוא מדרבנן, אלא מיום ראשון ואילך קא מיבעיא לן שהם מדרבנן מי דחי עשה דרבנן דרבים, מי אמרינן כי היכי דאמרינן במועד קטן [י"ד ע"ב] לא אתי עשה דיחיד דאוריתא ודחי עשה דרבים [דאוריתא, הכא נמי לא אתי עשה דיחיד דרבנן ודחי עשה דרבים] דרבנן, או לא דכיון שהוא מדרבנן קיל לדחות וצ"ע.
כתב הרב ר' אפרים ז"ל תוספת על הלכות אלפסי ז"ל הא דתנן התם [תענית ט"ו ע"ב] כל הכתוב במגילת תענית דלא למספד וכו' כדמפרש בתוספת הלכות וזו הנוסחא, תנן התם כל הכתוב במגילת תענית דלא למספד לפניו אסור ולאחריו מותר ר' יוסי אומר לפניו ולאחריו אסור, דלא להתענאה לפניו ולאחריו מותר ר' יוסי אומר לפניו אסור לאחריו מותר. והאידנא בטלה מגילת תענית לבד מחנוכה ופורים ותרוייהו דלא למספד כתיב בהו במגילת תענית הילכך לפניהם ולאחריהם אסור בהספד כר' יוסי, ואע"ג דאמר ר' חייא בר אבא [שם י"ח ע"א] הלכה כר' יוסי בדלא להתענאה מכלל דבלא למספד כת"ק סבירא ליה דאמר לפניו אסור לאחריו מותר, אפ"ה כר' יוסי עבדינן דהא רב אשי אמר הכי כל שלאחריו אסור בהספד בתענית מותר והא כר' יוסי אתיא דאי ת"ק לית ליה אחריו אסור כלל, הילכך חנוכה בין לפניה ובין לאחריה אסור בהספד לחודיה ולגבי פורים בני ארביסר אסורין בחמיסר בהספד ובתענית ובתליסר אסור בהספד לחודיה, ובני חמיסר אסורין בתרויהו בהספד ובתענית ע"כ דברי הרב ר' אפרים. ומה שכתב בכלל דבריו במימרא דרב אשי כל שאחריו בהספד אסור בתענית מותר, אין הגירסא נכונה כך אלא בתענית אסור בהספד מותר, לפי שהתענית יותר חמורה מן ההספד כדתנן [שם י"ז ע"ב] אילין יומיא דלא להתענאה בהון ומקצתהון דלא למספד בהון אלמא תענית חמורה. ומה שהביא ראיה מדברי רב אשי לדחוייה לדר' יוחנן ליתא דרב אשי לא הלכה קאמר אלא פרושי הוא דמפרש למתניתין דמגילת תענית דאתיא כר' יוסי דאמר בין לפניו בין לאחריו אסור, ולתירוצה למתניתין הוא דאתא. ואף התם נמי אסיקנא בתירוצא אחרינא השתא דאתית להכי עשרים ותשעה נמי אי מקלע ליה מילתא ובטליניה לעשרים ותמניא עשרים ותשעה גופיה יו"ט הוא ואסור, הילכך לא אלימא דרב אשי לדחוייה לדר' יוחנן דקא פסיק הילכתא בהדיא כר' יוסי בדלא להתענאה מכלל דבדלא למספד כת"ק סבירא ליה, הילכך כולן אסורים לפניהם ומותרין לאחריהם והאידנא בטלה מגילת תענית לבר מחנוכה ופורים והן עצמן אסורין בין בהספד בין בתענית והוא הדין לבני חמיסר בארביסר ובני ארביסר בחמיסר כדרבא דאמר [מגילה ה' ע"ב] לא נצרכה אלא לאסור של זה בזה ולאחריהם מותרים בין בהספד בין בתענית כדר' יוחנן ולפניהם אסורים בתענית ומותרים בהספד כרב אשי דאמר כל שלאחריו בתענית אסור בהספד מותר והוא הדין של לפניו ואע"ג דלא קיימא לן כוותיה בשלאחריו בשלפניו מיהת נקטינן כוותיה. ואם תשאל מאחר שאסור בתענית לפניהם על מה נהגו העם להתענות בי"ג יש להשיב אתיא כההיא דאמר רב אשי [ר"ה י"ט ע"א] גדליה בן אחיקם דברי קבלה הוא ודברי קבלה כדברי תורה ודברי תורה אין צריכין חיזוק, הכא נמי בני ארביסר דברי קבלה נינהו ומותרים לפניהם שהוא יום י"ג ולא נאסר יום י"ג בתענית אלא לבני כרכין שאין אסורין בארביסר מן הכתוב במגילת אסתר אלא מן הכתוב במגילת תענית, כדרבא דאמר רבא לא נצרכה אלא לאסור של זה בזה והוו להו דברי סופרים שצריכים חיזוק, ולפיכך בני חמיסר אסורים בשלשה עשר ובני ארביסר מותרים. ואלו ואלו מותרים באחד עשר ובשנים עשר כדתנן [מגילה ה' ע"א] אע"פ שאמרו מקדימין ולא מאחרין מותרים בהספד ובתענית. ויש שסוברים לומר דהאידנא בטלה מגילת תענית בר מחנוכה ופורים שלא בטלו הם עצמם אבל לפניהם ולאחריהם הכל בטלו ואפילו חנוכה ופורים, ואי אפשר להעמידה דהא רב הונא דאמר בטלה ור' יוסי נמי אית ליה בטלה מגילת תענית, כדגרסינן בפרק ד' ראשי שנים הם [י"ח ע"ב], ורב גופיה קא פסיק במסכת תענית [י"ח ע"א] הלכה כר' יוסי לפניו ולאחריו, הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון. ופורים מותר בעשיית מלאכה, והיכא דנהגו בו איסור אסור ומשמתינן ליה כעובדא דרב [מגילה ה' ע"ב] דלטייה לההוא דזרע כיתנא. ואם נטיעה של שמחה היא מותרת בכל מקום זה כתב הרז"ה ז"ל. ורבינו ש"צ כתב, הבו דלא להוסיף עלה דקיימא לן [תענית שם] כרשב"ג דאמר מה תלמוד לומר בהון בהון שני פעמים לומר הם אסורים לפניהם ולאחריהם מותרין ואמר שמואל הלכה כרשב"ג, ואע"ג דפליגי עליה רב ור' יוחנן כיון דהשתא לבטולה למגילת תענית מימנו רבנן, בדין עלינו לומר שאע"פ שלא בטלו חנוכה ופורים לפניהם ולאחריהם בטלו והלכה כדברי המיקל דלקולא אזלינן בכל הכתוב במגילת תענית, ומה שנהגו להתענות בי"ג מותר הוא על פי מה שאמרנו ואפילו למאן דאמר לפניהם אסור בזה מותר, משום די"ג יום ניקנור הוא ולא נאסר בב"ד של ראשונים משום פורים אלא משום יום ניקנור וכיון שעמדו ב"ד שלאחריהם ובטלו מגילת תענית ובטל יום ניקנור אין אנו אוסרים אותו בשביל יום שלפני פורים. וזה מפורש בהדיא במסכת תענית [שם] יום טוריינוס בטולי בטלוה ואקשינן ותיפוק ליה דהוה ליה יום שלפני ניקנור אמר רב אשי השתא איהו גופיה בטלוה משום יום שלפני ניקנור ניקום ונגזור עליה אבל בימי רבותינו לא היו מתענים בי"ג כדאמרינן בפ"ב דתענית [שאסור בהספד ותענית] שהוא יום ניקנור. עוד ראיתי במסכת סופרים פרק י"ז [ה"ד] לפורים ג' ימי הצום אין מתענין רצופין אלא פרודין שני וחמישי ושני ורבותינו שבארץ ישראל נהגו להתענות אחר הפורים מפני ניקנור וחביריו, ועוד שמאחרין בפורענות ואין מקדימין. ובירושלמי [תענית פ"ב הי"ב] הקשו על י"ג למה אסרוהו משום יום ניקנור שהרי הוא עצמו היה דינו שיהא אסור משום י"ד וכן על (י"ז) [ט"ז] שהוא יום שור ירושלים הקשו שהרי הוא עצמו היה אסור משום ט"ו.
אמרינן בגמרא חזקיה קרי בטבריא בארביסר ובחמיסר מספקא ליה אי מוקפת חומה מימות יהושע בן נון או לא. וק"ל א"כ האידנא דמספקא לן טובא אמאי לא קרינן בי"ד ובט"ו דהא מספקא לן טובא. והגאונים ז"ל מתרצים כי חזקיה לא הוה מספקא ליה אם היתה נבנית בימי יהושע בן נון אם לאו דפשיטא ליה דבימות יהושע היתה נבנית אלא ספיקא דאית ליה אי מוקפת חומה בימות יהושע בן נון או לא אבל אנן מספקא לן כולה מילתא אם היתה נבנית בימות יהושע בן נון או לאו לא קרינן בתרוייהו, ומ"מ אכתי מבעיא לן בהי מינייהו קרינן כיון דספיקא נינהו, אך יש לתרץ דהיינו טעמא דלא קרינן בט"ו משום דאין שם עשרה בטלנין וכל כרך שאין בו עשרה בטלנין נידון ככפר, ואפי' הוי מוקף בימות יהושע בן נון וכ"ש בהני דידן דספיקי נינהו, ובטבריא היו עשרה בטלנין.
<h2>דף ו:</h2>
מתניתין. קראו את המגילה וכו'. תנא דמתניתין בי"ד קא מיירי, אבל בשאר דברים שיש בין אדר ראשון לאדר שני כגון סדר פרשיות לא קא מיירי, ולא תידוק ממתניתין הא לענין סדר פרשיות זה וזה שוין, דמתניתין בי"ד לחודיה קיימא, ובענין סדר פרשיות אסיקנא בגמרא דאם קראן בראשון צריך לחזור ולקרותן בשני.
<h2>דף ז.</h2>
גמרא. שתי מתנות לאדם אחד. למי שהוא עשיר, ולאביונים שאינן רגילין כל כך לאכול די להם במתנה אחת, והיא נחשבת בעיניהם כדבר גדול.
<h2>דף ז:</h2>
מחליפין סעודתייהו. שלא היה לאחד מהם כדי שיוכל לשלוח לחבירו ולהשאיר לעצמו, והיו שולחין כל סעודתן זה [ל]זה כדי לאכול סעודת פורים, ולקיים מצות משלוח מנות איש לרעהו.
מחייב איניש לבסומי בפוריא. כתב הרב אפרים ז"ל, מההוא עובדא דקם רבא ושחטיה לר' זירא, אידחיא ליה מימרא דרבא ולא שפיר דמי למעבד הכי. סעודת פורים שאכלה בלילה. ליל י"ד. מלאכה לא קבילו עלייהו. ובמקום שנהגו בו איסור אסור, ונטיעה של שמחה מותרת בכל מקום.
<h2>דף יד.</h2>
ארבעים ושמונה נביאים. ואלו הן, משה. ואהרן. אסיר. ואלקנה. ואביאסף. בני קרח נתנבאו במחנה. יהושע. פנחס. אלקנה. גד החוזה. נתן הנביא. אסף. הימן. ידותון. שמואל. דוד. ושלמה. אחיה. שמעיה, עדו. עזריה בן עדו. חנני הרואה. יהו בן חנני. אליהו. מיכיהו. עובדיהו. אלישע. יחזקאל. יונה. זכריה בן יהוידע. אמוץ. חבקוק. צפניה בן כושי. ירמיה. ישעיה. יחזקאל. דניאל. ברוך בן נריה. שריה בן מחסיה. מרדכי בלשן. הושע בן בארי. עמוס. מיכה המורשתי. יואל בן פתואל. נחום. חגי. זכריה. ומלאכי. ושבע נביאות. שרה. מרים. דבורה. חולדה. חנה. אביגיל. אסתר. חוץ ממקרא מגילה. וא"ת נר חנוכה, התם כבר פסקו הנביאים, אבל בימי מרדכי היו חגי זכריה ומלאכי. מעבדות לחירות. ביציאת מצרים אמרו שירה על הים. בשלמא התם הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה. שהרי לחירות יצאו אבותינו. אכתי עבדי אחשורוש אנן. דלא נגאלו אלא מן המיתה, אבל אי לא הוה האי טעמא אמרי הלילא, אע"פ שהוא נס העשוי בחוצה לארץ, דכיון שגלו חזרו להתירן הראשון.
<h2>דף טז:</h2>
ואו"ו דויזתא צריך לממתחיה בזקיפה. כלומר צריך להאריך בה בטעם קריאתה ולא לחטוף אותה, וי"א כי היא ואו"ו גדולה מחשבון אותיות גדולות שכותבין בארבעה ועשרים בחשבון אל"ף בי"ת גימ"ל.
אריח. זה הכתב. לבנה. זה החלק שהוא רוחב כפלים מן הכתב שיהא אריח חצי לבנה כך פרש"י ז"ל. ואין נראה לר"ת ז"ל, אלא כמו שאריח הוא מן הכתב כמו כן הלבנה הוא מן הכתב שהלבנה והאריח שתיהם מרובעים אלא שזה גדול וזה קטן, והכי פירושא כל השירות כולן אריח על גבי לבנה ולבנה על גבי אריח שהשיטה הארוכה קורא לבנה והקצרה קורא אריח חוץ משירה זו שאריח על גבי אריח, את, שהיא תיבה קצרה קורא אריח שהוא קצר והם זה למעלה מזה, והלבנה קורא לשיטות הארוכים וכל השיטות זה למעלה מזה, ותדע דהא שירת הים מפורש במדרש שהיא אריח על גבי לבנה ולבנה על גבי אריח וסתומה משני ראשיה, והטעם מפורש בהגדה לפי שסגר הקב"ה את המצרים לפניהם ולאחריהם. וראשי השיטין כתבם ר"ת בתיקון ס"ת שלו, אך שירת האזינו לבנה ע"ג לבנה כדמוכח במסכת סופרים [פ"א ה"י] שהשיטות ארוכות זו כזו דקתני התם האזינו שעשאה שירה ושירה שעשאה האזינו אל יקרא בו לפי ששירת הים השיטות אחת ארוכה ולמטה ממנה קצרה ושירת האזינו כולן ארוכות. והטעם כי היכי דבעשרת בני המן אומרים שלא תהא תקומה למפלתן, פירוש כשהחומה שוה בשני ראשיה ואין בה בליטות אין להוסיף עליה כמו אם היו שם בליטות ושיני החומה שאז יוכלו להוסיף על הבנין, כך בשירת האזינו שכתוב בה מפלתן של רשעים והאומות דכתיב [דברים ל"ב] מראש פרעות אויב. ונקם ישיב לצריו ודם עבדיו יקום. ולא תקשי מהא דהכא, דהא לא אתא למעוטי שאר שירות אלא מאריח על גבי אריח ולבנה על גבי לבנה, אבל לא אתא למימר שיהו כולן אריח על גבי לבנה ולבנה על גבי אריח דהא איכא שירת האזינו שהיא לבנה על גבי לבנה שכל השיטות הם ארוכות וטעמא כדפרישית.
אמר ר' אבהו כדי שלא תהא תקומה למפלתן. ירושלמי [פ"ד ה"ז], רב אמר צריך שיהא איש בריש דפא ואת בסופא שניץ ונחית כהדין קנטירא. ירושלמי [שם] רב אמר צריך למימר ארור המן ארורים בניו ברוך מרדכי וברוכה אסתר ארורה זרש, אמר ר' פנחס צריך לומר וגם חרבונא זכור לטוב, ר' יוחנן כדהוה מטי לההוא פסוקא אשר הגלה נבוכדנצר הוה אמר נבוכדנצר שחיק עצמות, שכל נבוכדנצר דירמיה חי ברם הכא מית הוה.
גרסינן בגיטין בפרק קמא [ז' ע"א] בני אדם העומדים עלי, לחרף ולגדף. ובידי למוסרן למלכות. כח בידי להשליך עליהם כח המלכות. בעוד רשע לנגדי, מריבני ומקניטני. [שם ו' ע"ב] אמר רבי יצחק שתים תיבות כותבין בלא שרטוט, ג' אין כותבין. פירש ר"ת ז"ל בספר הישר בלא שרטוט העליון, שאין ספר תורה וכ"ש שאר ספרים צריכין שרטוט אלא שיטה ראשונה, חוץ מן המזוזה שהלכה למשה מסיני שצריכה שרטוט בין כל שיטה ושיטה [ונתן טעם לדבריו שאם תאמר ספר תורה צריך שרטוט בין כל שיטה ושיטה] ואפילו ג' תיבות נמי אין כותבין, אמאי איצטריך הלכה למשה מסיני במזוזה. והא דאמרינן הכא [ט"ז ע"ב] מלמד שצריכה שרטוט כאמתה של תורה היינו במזוזה שיש בה מלכות שמים, תדע דהא אמרינן הכא [י"ט ע"א] נקראת ספר ונקראת אגרת נקראת ספר שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה כספר תורה, ואי סלקא דעתך ספר תורה צריכא שרטוט תיפוק לי שרטוט מהתם משום שנקראת ספר ולמה לי דברי שלום ואמת. עוד הביא ראיה מדאמרינן במנחות [ל"ב ע"ב] שתפילין אין צריכין שרטוט ומי גרעי מכל הספרים, ואם תאמר שהלכה למשה מסיני הוא, הא לא חזינן בגמרא הלכה בתפילין כלל וכי גמירי במזוזה הוא דגמירי שהיא צריכה שרטוט, אבל רש"י ז"ל פירש הכא במגילה [ט"ז ע"ב] כאמתה של תורה היינו ספר תורה עצמו. וכן משמע בירושלמי [פ"א ה"א] נאמר כאן [אסתר ט'] דברי שלום ואמת, ונאמר להלן [משלי כ"ג] אמת קנה ואל תמכור הרי היא כאמתה של תורה, מה זו צריכה שרטוט אף זו צריכה שרטוט, מה זו ניתנה להדרש אף זו ניתנה להדרש, ותפילין שאינן צריכין שרטוט, אפשר לומר מדאמר רחמנא מזוזה מכלל דתפילין לא צריכי, שתפילין ומזוזה כיון שלא ניתנו לקרות בהן מן הדין אינן צריכין שרטוט שאין שרטוט אלא בספר תורה ושאר ספרים שניתנו לקרות בהם כדי שלא יתערבו השיטות וירוץ הקורא בהם. ואתיא הלכה למשה מסיני והצריכה שרטוט למזוזה. אבל תפילין בדינן עומדים ואין צריכים שרטוט כלל שלא ניתנו לקרות בהם אלא מחופין וטמונים הן בעורן, ומה שהוקשה לר"ת ז"ל אמאי צריך דברי שלום ואמת במגילה שהרי נקראת ספר, כיון שנקראת אגרת הוה אמינא שאינה צריכה שרטוט ומה שנקראת ספר להלכותיה אתיא, שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה ולא לשאר מילי לפיכך הוצרך לכתוב דברי שלום ואמת שהחזירה לכלל ספר לגמרי להצריכה שרטוט, והוא הדין לעבוד ולכתיבה אשורית ובדיו ושמא לא הוצרך אלא לשרטוט שהייתי אומר כיון שנקראת אגרת אינה צריכה שרטוט שבכך היא דומה לאגרת יותר משאר הדברים, והתם במסכת מגילה ירושלמי [פ"א ה"ט] גרסינן הלכה למשה מסיני שיהו כותבין בעורות ובדיו מסורגל, פירוש משורטט בין שיטה לשיטה דהיינו לשון סירגול בכל מקום, ובבראשית רבה זה ספר תולדות אדם אף סירגול דספר אדם הראשון למדו, ואשכחית התם בספרי ויקרא [פי"ט א'] קווצותיו תלתלים [שיר השירים ה'] זה הסרגול, שחורות כעורב אלו השיטות והיינו סירגול שבין כל שיטה ושיטה שהם עשויות תלתלים. והורו מקצת חכמי הצרפתיים ז"ל דכי אמרינן דג' אין כותבין, הני מילי כי ההוא דאמרינן בפרק קמא דגיטין [ו' ע"ב] בני אדם העולין משם לכאן הם קיימו בעצמם ויתנו הילד בזונה [יואל ד'] והילדה מכרו ביין וישתו דקרא גופיה מייתי, אי נמי כגון דאמרי בתלמוד שנאמר, אבל במקום שכותב אגרות הרשות ומדבר בלשון נקייה ונקט לישנא דקרא אין צריך שרטוט שאין זה קדוש שלא נתכוין לפסוק אלא ללשון צח. ובירושלמי [פ"ג ה"ב] לא משמע הכי דגרסינן בפרק בני העיר שלח ר' אבא וכתב לון הרי פייסנו לג' לטורין וכו' אבל תמר תמרודת בתמרודיה היא עומדת ובקשנו למתקה ולשוא צורף צרף [ירמיה ו'] ר' מונא משלח כתב לר' הושעיא והיה ראשיתך מצער מאד תשגא אחריתך [איוב ח'] משמע דאפילו בכי האי גונא אינו רשאי לכתוב פסוק בלא שרטוט [וראיתי שנהגו מקצת העם לכתוב פסוקים בלא שרטוט אפילו בתלמוד] וסבורין לומר שלפרש הפסוק או להלכותיו מותר וטועים הם, דהא ר' אביתר דומיא דהלכותיו ואמרינן נמי ביבמות [ק"ו ע"ב] ואקרינוה מאי דכתיב בספר אורייתא דמשה מאן יבמי וגו' ואמרינן מר זוטרא משרטט וכתב להו, וכן הדין נותן דלמה יהא מותר אם צריך לו ישרטט ויכתוב. אבל נראה שכתיבה זו שאינה אשורית מותר לכתוב בלא שרטוט שלא אמרו אלא כגון ספר תורה ונביאים שכתיבתן אשורית, אבל כתיבה זו ודאי מותרת שאינה כתיבה כלל ולא הוכשרה בכל ספרי הקדש ועל דא סמיך רבינו למכתב כתיבה זו בלא שרטוט וכן עמא דבר.
מגילה צריכה שרטוט כאמתה של תורה. והיינו מזוזה שהיא אמתה של תורה, דכתיב בה [דברים ו'] שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. דברי שלום ואמת. [כלומר גוף המגילה דברי שלום, ואמת] לרבות שרטוט, שפעמים שאדם עושה שירטוט באיגרות ולהכי רבייה, אבל לתגין לא רבייה שלא מצינו תגין אלא לס"ת שהקב"ה היה קושר כתר לאותיות כדאיתא בשבת בפרק ר"ע [פ"ט ע"א]. ויראים [סימן רס"ח] שאמרו צריך זיינין לא דייק. ועכשיו נהגו שלא לקרות אלא בעפיץ. וכתבו הגאונים ז"ל שהעבוד שלנו כשר אפילו לספר תורה, ומנהג שלהם היה לעבד בעפצים. הרב ר' משה ז"ל כתב בפרק ב' מהלכות מגילה [ה"ט], וצריכה שרטוט כתורה עצמה ואין העור שלה צריכה עיבוד לשמה היתה כתובה על הנייר או על עור שאינו מעובד או שכתבה גוי או מין פסולה ע"כ. ירושלמי בלולב הגזול [פ"ג ה"א] הכל מודים בלולב שפסול, ומה בין שופר ללולב, לולב בגופו הוא יוצא ברם הכא בקולו הוא יוצא וכי קול אסור בהנאה ומסתברא במגילה גזולה יצא מאותו הטעם.
<h2>דף יז.</h2>
מתניתין. הקורא את המגילה, קראה תרגום בכל לשון לא יצא. כלומר אם כתובה תרגום, או בכל לשון אחר וקראה ואינו מבין אותו לשון לא יצא. וקשיא לן דבכל לשון היינו תרגום ובכל לשון דלתני סגיא ואמאי אצטריך למתני תרגום, ואפילו תימא תרגום איצטריכא ליה דאע"ג דדמי מעט ללשון הקדש קמ"ל דלא יצא, אכתי לימא תרגום וכל שכן שאר לשון דלא יצא. ואפשר דזו ואין צריך לומר זו קתני. אבל קורין אותה ללועזות בלע"ז. אנשים שאינן מבינים לשון הקדש קורין אותה בלע"ז שלהם, ובלבד שתהא כתובה באותה לשון כדאמרינן לקמן [י"ח ע"א]. גמרא. מה עשייה למפרע לא. שאי אפשר שיהא ט"ו קודם י"ד.
מתניתין. קראה סירוגין וכו' היה כותבה דורשה ומגיהה. מכאן מוכח הרב ר' אפרים ז"ל שמותר לעשות מלאכה בפורים דמלאכה לא קבילו עלייהו וקשיא למאן דאמר אסור, ואפשר לומר דמיירי לבני הכפרים שמקדימין ליום הכניסה והתם ליכא איסור מלאכה, דהא ליכא שמחה, ומלאכה ושמחה גבי הדדי כתיבי. ואם תאמר אמאי לא מוכח נמי מהכא מצוות צריכות כוונה כמו בריש פרק היה קורא [ברכות י"ג ע"א], דהא אמר אם כיון לבו יצא, והא לא קשיא דהכא לא שייך לאקשויי דפשיטא הכא דבקורא להגיהה מיירי שאומר התיבות שבורות. ובדיו. ומותר להטיל קנקנתום לתוך הדיו, ועיקרא במסכת סוטה [כ' ע"א]. אם שהה כדי לגמור את כולה. פרישנא בגמרא [להלן י"ח ע"ב] מרישא ועד סופא.
<h2>דף יח.</h2>
אבל קורין אותה ללועזות בלע"ז. כגון גפטית לגפטים, ועברית לעברים, כדתניא בברייתא. ומתניתין דקתני בכל לשון לא יצא כגון גפטית לעברים עברית לגפטים שאין מבינים עברית. והיא שכתובה בלע"ז. כלומר שהיא כתובה באותו לשון שהוא קורא אותה, כגון שכתובה גפטית או עברית, וקרי לה גפטית או עברית. אבל אם כתובה גפטית והוא קורא אותה בלשון עברית, ואפילו לעברים הוה ליה על פה ולא יצא. והלועז ששמע אשורית. כגון גפטים או עברים ששמעו אשורית יצאו. מידי דהוה אנשים וכו'. אשורית זה כתב שלנו כדאמרינן בתוספתא דסנהדרין [פ"ד ה"ה] למה נקרא שמה אשורית שעלה עמהם מאשור, ר' אומר בכתב זה ניתנה תורה לישראל, ולמה נקרא שמה אשורית שמאושר בכתבו.
כתב הרז"ה ז"ל הא דתניא יונית ליונים יצא אע"פ שכתבה הרי"ף ז"ל לאו הילכתא היא דמשמע מינה יונית ליונים אין לכולי עלמא לא, ואנן קיי"ל כרב ושמואל דאמרי תרוייהו לעז יוני לכל כשר ואינהו דאמור כרשב"ג בין בספר תורה בין בשאר ספרים ואפילו במגילה ואע"פ דכתיב [אסתר ח'] ככתבם וכלשונם ובפרק קמא [ט' ע"ב] איפסיקא הילכתא כוותיה בהדיא דאמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן הלכה כרשב"ג אלו הן דברי הרז"ה ז"ל. ואמר רבינו ש"צ כי איפסיקא הילכתא כוותיה לאו במגילה אפסיקא, דא"כ קשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן דאיהו אמר [שבת מ"ו ע"א] הלכה כסתם משנה ומתניתין דלא כרשב"ג דקתני בכל לשון לא יצא דאלמא אפילו לעז יוני אינו כשר לכל אלא שהלועזין קורין אותה בכל לעז וקתני נמי והלועז ששמע אשורית יצא ואי רשב"ג הא איכא נמי יונית, והיינו דאמרינן הכא בגמרא מתניתין כברייתא וכיון שכן על כרחין לר' יוחנן הלכה כסתם משנה דמחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם והיאך פסק איהו כרשב"ג, אלא שמע מינה דסבירא ליה לר' יוחנן דלא פליג רשב"ג אלא בשאר ספרים אבל במגילה מודה משום דכתיב ככתבם וכלשונם ורב ושמואל מסברא דנפשייהו הוא דאמרי דאפילו במגילה מכשיר רשב"ג, ועוד דאשכחן לסוגייא דגמרא דמן בתר רב ושמואל דלא סבירא להו הכי דאמרינן בפרק קמא [ט' ע"א] לא קשיא כאן בספרים כאן במגילה מאי טעמא משום דכתיב בה ככתבם וכלשונם ומשום הכי ממעטינן מינה שאינה מטמאה את הידים עד שתהא כתובה אשורית דלא הוי כשאר ספרים ואע"ג דנפקי בה ללועזות ורבנן בתראי ורב פפא ורב נחמן הכי ס"ל דשאני מגילה משאר ספרים, ואם תאמר ודילמא ההוא לרבנן דכיון דמכשירין בכל לשון לשאר ספרים אי סלקא דעתך דינה של מגילה כדינן של ספרים ככתבם וכלשונם למעוטי מאי אבל לרשב"ג שמא למעוטי שאר לשונות אתא אבל לשון יוני שכשר לשאר ספרים (לכל) כשר ואפילו למגילה, לא תטעה בזה שאפילו לרשב"ג כיון שכל הספרים אינן נכתבים אלא בלשון יונית לא כתב רחמנא גבי מגילה ככתבם וכלשונם למעוטי לשונות שאין התורה נכתבת בהן דלהא לא אתא קרא, אלא ככתבם דמגילה דומיא דוהיו דתפילין ומזוזות למעוטי יונית אתו (לכל), ועוד דאי ודאי ככתבם וכלשונם למעוטי אתא כל לשון ממעיט מיניה אלא שקורין אותה ללועזות בלע"ז דהאי הוא משמעותיה דקרא, אלא דרב ושמואל לא דרשי ליה למעוטי כלל אלא לומר שקורין אותה ללועזות בלע"ז דהיינו בכתב כל עם ועם כלשונו, ואנן השתא כיון דאשכחן לרבנן בתראי ולסוגיא דשמעתא דמשמע להו ככתבם וכלשונם למעוטי כל לשון עלייהו סמכינן זהו דעת רבינו הגדול ז"ל וכן דעת ר"ח ז"ל וקיי"ל כמתניתין וכפירושא דברייתא. ואינהו דאמור כרשב"ג. דיונית לרשב"ג כאשורית לת"ק.
<h2>דף יח:</h2>
פיסקא. היה כותבה וכו'. גרסינן בגמרא דאפילו למאן דאמר וכו'. כלומר ליכא לאוקמה בדכתיב פסוקא פסוקא וקרי ליה, דאפילו למאן דאמר מאיש יהודי צריכה שתהא כתובה כולה.
תפילין אין צריכין שרטוט. דתפילין היינו טעמא שאין צריכין שרטוט דשרטוט אינו אלא לנוי שתהא התורה נאה, ותפילין אינן בכלל שאין נראין לפיכך אין צריכין שרטוט, אבל ס"ת הרי נראית וצריכה נוי, ומזוזה נמי נבדקת פעמים בשבוע ורואין אותה וצריכה שרטוט.
<h2>דף יט.</h2>
נייר מחקה. דאגרת בלע"ז, דגויל או קלף בעינן כספר תורה. מתניתין. בן עיר. שזמנו בי"ד, שהלך לכרך שזמנו בט"ו. אם עתיד לחזור למקומו. מפרש בגמרא. קורא כמקומו, כחובת מקומו.
גמרא. הכי איתא שמעתא דרבא בגמרא. אמר רבא לא שנו אלא שדעתו לחזור בליל י"ד, אבל אין דעתו לחזור בליל י"ד קורא עמהם. אמר רבא מנא אמינא לה, דכתיב [אסתר ט'] על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות וכו', הא תינח פרוז מוקף מנא לן. סברא הוא מדפרוז בן יומו נקרא פרוז וכו'. כתב הרי"ף ז"ל בן עיר שהלך לכרך אמר רבא לא שנו אלא שעתיד לחזור בלילי י"ד ונתעכב ולא חזר וכו'. ולא נתבררו לנו דבריו בזה מאי עתיד ומאי נתעכב אם חזר חזר ואם לא חזר לא חזר, ועיכוב זה מאן דכר שמיה. אלא הכי נקטינן פירושא דמימרא דרבא אבן כרך שהלך לעיר קאי, שאם עתיד לחזור למקומו בליל י"ד קודם שיאיר המזרח אינו קורא עמהם בליל י"ד ואע"פ שעודנו שם אלא קורא כמקומו בחמשה עשר כיון שלא נשתהא שם עד שיאיר מזרח שהוא זמן קריאת המגילה ביום, אבל אם אין עתיד לחזור למקומו בליל י"ד ונשתהא שם עד שיאיר מזרח הרי הוא פרוז בן יומו וקורא עמהם בי"ד. והאי דנקטה רבא לשמעתתיה על בן כרך שהלך לעיר [משום קרא] דכתיב בהדיא על פרוז בן יומו שנקרא פרוז, ומדיוקא דפרוז בן יומו נפקא לן נמי מוקף שאפילו בן יומו נקרא מוקף הילכך בן עיר שהלך לכרך, אם עתיד לצאת מן הכרך לחזור למקומו בליל ט"ו קורא כמקומו בי"ד ואם לאו שאין עתיד לחזור בליל ט"ו, אלא שיש בלבו לשהות שם עמהם עד שיאיר מזרח קורא עמהם בט"ו שהמוקף בן יומו נקרא מוקף כל זה לשון הרז"ה ז"ל וכן פירש רש"י ז"ל. וכבר כתב רבינו ש"צ על הרז"ה ז"ל אפשר שלא נתבררו לו דבריו, אבל דבריו נכונים הם. וכן הפירוש באמת דאבן כרך שהלך לעיר קאי שאם עתיד לחזור למקומו בלילי י"ד אע"פ שנתעכב קורא כמקומו בלילה וביום, שאין זה נקרא פרוז מאחר שלא נתעכב לדעת, אבל אם אין דעתו לחזור למקומו בליל י"ד נעשה פרוז בן יומו וקורא עמהם מאחר שנתעכב שם אף יום ט"ו שאלו חזר ויצא לו היה נעשה מוקף ביום ט"ו והיה קורא כאן וכאן, והכי אמרינן בירושלמי [ה"ג], והכא לא אמרינן אלא קורא עמהם ולא כמקומו אלמא כשנתעכב כאן עסקינן וכן מצינו בכמה מקומות שאין נותנין עליו חומרי מקום שהוא שם אלא כשאין דעתו לחזור ואפילו עמד שם כמה שלא לדעת לא עלה לו. ומה שכתב רבינו בן עיר שהלך לכרך פיסקא דמתניתין היא, וכלשון הזה פירש ר"ח ז"ל אמר רבא לא שנו בן כרך שהלך לעיר קורא כמקומו אלא שעתיד לחזור בלילי י"ד ונזדמן ונתעכב ולא חזר קורא בט"ו כבני מקומו אבל אם אינו עתיד לחזור בליל י"ד קורא עמהם ירושלמי [ה"ג] ניחא בן כרך שהלך לעיר שזמנו מאוחר בן עיר שהלך לכרך שזמנו מוקדם למה שנינו אם עתיד לחזור אם חזר הרי חזר ואם לאו נעשה מוקף אמר ר' יודן לית כאן בן עיר שהלך לכרך אמר ר' יוסי אית כאן בעתיד להשתקע וכו'. ונתברר פירושא שבידינו זה לשון ר"ח ז"ל, ואין הדבר מוכרע מן הירושלמי הזה כמו שאמר אבל כתבתיו שהוא מעיד על דברי רבינו יצחק ז"ל. ופי' הירושלמי ניחא בן כרך שהלך לעיר שאם אינו עתיד לחזור למקומו ליל י"ד קורא עמהם שהרי נעשה כאן פרוז לדעת, ואם עמד כאן יום ט"ו נפטר שכבר יצא מכלל מוקף אלא בן עיר שהלך לכרך ולו זמנו מוקדם והרי קודם שנעשה מוקף חל עליו חיוב מקומו ויקרא עמהם אמרו בשעתיד להשתקע כלומר אם נתן דעתו להשתקע מתחילה ביום י"ד כאן עד יום ט"ו יצא מכלל פרוז מעתה, וראיתי עוד בירושלמי ר' יודן בעי דעתו לעקור דירתו ליל ט"ו מהו ולא מתניתין היא בן עיר שהלך לכרך, מתני' כשהיה בכרך ומה צריך ליה כשהיה בעיר, מכאן נתברר לי דאבן כרך קיימא הא דרבא אבל בן עיר שהלך לכרך בלילי ט"ו תליא מילתא.
מתניתין. מהיכן קורא אדם את המגילה ויוצא בה ידי חובתו ר' מאיר אומר כולה. דכתיב [אסתר ט'] ותכתוב אסתר בת אביחיל ומרדכי היהודי את כל תוקף ר' מאיר סבר תוקפו של אחשורוש, ור' יהודה סבר מאיש יהודי קא סבר תוקפו של מרדכי, ור' יוסי סבר תוקפו של המן דהיינו מאחר הדברים האלה. ובברייתא [ו' ע"א] יש תנא אחר דאמר מבלילה ההוא נדדה שנת המלך דקא סבר תוקפו של נס. נקראת ספר. ונכתב בספר [אסתר ט']. ונקראת אגרת. את אגרת הפורים הזאת השנית [שם]. פסולה. דאיכא מאן דאמר [מכות י"א ע"א] ספר תורה שתפרו בפשתן פסולה. שיהיו משולשין. שלשה בראש הדף, ושלשה באמצע הדף, ושלשה בסוף הדף, ושיהא מראש הספר עד מקום תפירת הגיד הראשון, כממנו עד הגיד השני ומן השני לשלישי, כמשלישי לסוף היריעה.
<h2>דף יט:</h2>
הכתובה בין הכתובים. ספרים שבימי רבותינו היו עשויין נגללין כספרי תורה שלנו ולא יצא, דבעינן אגרת לעצמה דמפרסם ניסא טפי, וכי כתובה בין הכתובים נראה כעוסק במקרא. ומחו ליה אמוחא. לאחר שאמרה, מחה על קדקדה וסתרו מקצתה. לא אמרו אלא בציבור. כתב הרז"ה ז"ל לכתחילה אין קורין אותה במגילה הכתובה בין הכתובים בצבור מפני כבוד ציבור, אבל בדיעבד יצא והיינו דמחו לה אמוחא וביחיד אפילו לכתחילה. ואי מחסרא או מיתרא יריעות המגילה משאר היריעות, אפילו בציבור ואפילו לכתחילה.
מתניתין הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן. אסיקנא בגמרא הא כדאיתא והא כדאיתא, חרש לכתחילה הוא דלא הא דיעבד שפיר דמי. ושוטה וקטן אפילו דיעבד נמי לא, וחסורי מחסרא והכי קתני הכל כשרים לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן, חרש לכתחילה הוא דלא הא דיעבד שפיר דמי. ושוטה וקטן אפילו דיעבד נמי לא, במה דברים אמורים דקטן דיעבד נמי לא בקטן שלא הגיע לחינוך, אבל קטן שהגיע לחינוך אפילו לכתחילה כשר דברי ר' יהודה שר' יהודה מכשיר בקטן שהגיע לחינוך אפילו לכתחילה. בעל הלכות גדולות לית ליה הילכתא כוותיה דר' יהודה, דכיון דלאו בר חיובא הוא לא מפיק לאחרים ידי חובתייהו. ומסתברא בקטן שהגיע לחינוך פליגי כדפרישית והילכתא כר' יהודה דאתי דרבנן ומפיק דרבנן. ואשכחן דמנהגא כר' יהודה כדאיתא בתוספתא [פ"ב ה"ב] מעשה בר' מאיר שקראה מיושב והיו כל בני הכנסת יושבים, וכיון שגמרה נתנה לאחר ובירך עליה. [שם ה"ד] והכל חייבין בקריאת המגילה כהנים לויים וישראלים ועבדים משוחררים [חללים] נתינים ממזרים סריס אדם סריס חמה פצוע דכא וכרות שפכה כולן חייבים בקריאת המגילה ומוציאים את הרבים ידי חובתן. טומטום ואנדרוגינוס חייבין ואין מוציאין, אנדרוגינוס מוצ[י]א את מינו ולא את שאינו מינו. נשים עבדים וקטנים פטורים ואין מוציאין את הרבים ידי חובתן אמר ר' יהושע קטן הייתי וקראתיה לפני ר' טרפון בלוד, ואמר ר' יהודה קטן הייתי וקראתיה לפני ר' והיו שם זקנים ולא אמר א' מהם דבר, מכאן ואילך הנהיגו שיהו הקטנים קורין לרבים ש"מ מנהג כר' יהודה. ומה שאמרו נשים פטורות קשיא לן הא דאמרינן [ד' ע"א] נשים חייבות במקרא מגילה. ומסתברא חייבות לשמוע מקרא מגילה ומבטלות מעבודתן אבל לקרות אינם חייבין. וכן כתוב בה"ג חייבות במשמע מקרא מגילה כל זה לשון בעל העיטור ז"ל.
<h2>דף כא.</h2>
מתניתין. הקורא את המגילה עומד ויושב. אם רצה עומד אם רצה יושב. קראוה שנים ביחד יצאו, ולא אמרינן תרי קלי לא משתמעי.
לא יברך. אין צריך לברך. בשני ובחמישי וכו'. עזרא תיקן שיהו קורין, והכא אשמעינן דשלשה הן כהן ולוי וישראל. ואין מוסיפין עליהם. שלא יקשה לצבור מפני שהן ימי מלאכה ובשבת במנחה נמי סמוך לחשיכה הוא, שהרי כל היום היו רגילים לדרוש. ואין מפטירין. מהאי טעמא גופיה. הפותח והחותם וכו'. בגמרא מפרש לה.
[גיטין נ"ט ע"ב] אמר אביי נקטינן אין שם כהן נתפרדה החבילה. יש אומרים אינו קורא לוי כלל. ואית דמפרשי נתפרדה החבילה נפסק הקשר שאין סדר לדבר להקדים לוי לישראל, אלא קורא לפי מעלתו ג' או ד'. ומיהו קשיא מכתובות פרק ב' [כ"ה ע"ב] דקאמר התם מוחזקני בזה שהוא כהן שקרא אחריו לוי, ואי אמרת אין שם כהן לוי יכול לקרות א"כ היאך יודע שהוא כהן משום שקרא אחריו לוי דילמא ישראל הוה, י"ל שאותו לוי היה חשוב יותר מן הראשון ואם לא היה הראשון כהן לא היה קודם. ואמר אביי נקטינן. מסורת מאבותינו. אין שם לוי קורא כהן. ודוקא אותו כהן שקרא ראשון. תימא לפי מנהגם שהיו נוהגים שלא היו מברכים כל אחד ואחד ברכה לפניה ולאחריה, אלא הראשון מברך ברכה לפניה ולא לאחריה והאחרון לאחריה ולא לפניה א"כ היאך ניכר שקורא במקום לוי, בשלמא לפי מנהגינו שאנו נוהגין שכל אחד ואחד מברך לפניה ולאחריה, כשיברך ברכה אחרונה ויחזור ויברך ניכר שבשביל לוי הוא קורא. ויש לומר שעל ידי שיחזור למקומו וחוזר ועומד היה ניכר כדאמרינן בתוספתא [פ"ג ה"ו] אם אין שם אלא אחד שיודע לקרות קורא ויושב ועומד וקורא. אמר ר' יוחנן כהן אחר כהן לא יקרא משום כבודו של ראשון. לוי אחר לוי לא יקרא משום פגם שניהם. ומוקי לה בגמרא במוחזק באבוה דהאי דכהן הוא, הילכך בראשון הוא דאיכא פגמא דאמרי אבוה נסיב גרושה וחלוצה ואחליה, ומתחרטים כשקראוהו, ומשום הכי עולה זה השני וממנו יתחילו לקרות שבעה, אבל לשני ליכא פגמא הואיל ובלוי קרא דאם איתא דאבוה אחליה למה יקרא במקום לוי, הילכך על כרחין כיון דאבוה כהן אין זה חלל ואין כאן פגם משפחה אלא לראשון, ופריך בגמרא ולמאן כלומר מי פגמו. אי ליושבים. שם עד שיגלל ספר תורה. הא קא חזו ליה. להאי כהן ראשון דסליק למנין שבעה אלא ליוצאים. שלא ימתינו עד שיגלל הספר. לוי אחר לוי איכא פגם שניהם ואף על פי דמוחזק לן באבוה דהאי דלוי הוא דלא ידעי אינשי הי מינייהו הוא מן המנין דאמרי ראשון אביו נשא ממזרת ונתינה ואחליה מקדושת לוייה, ולפיכך חזר וקרא לוי אחר, אי נמי שני נתחלל מלויה ואינו לוי אלא ישראל ובמקום ישראל קרא. אחריהן, דכהן ולוי. מי קוראין. כלומר שלא תקנו שום סדר בשבתות משום דרכי שלום. הראויים למנות. כדאמרינן במסכת שבת פרק (כל כתבי הקדש) [אלו קשרים קי"ד ע"א] איזהו תלמיד חכם שראוי למנותו פרנס על הצבור, כל ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרה. אין קורין בחומשין. היו רגילים לכתוב חומשים כל חומש וחומש בפני עצמו וכל ספריהם היו במגילה כספר תורה שלנו, ואפילו היה עשוי החומש כתיקון ספר תורה בעורות עבודין לשמה ונתפר בגידים אין קורין בו. מפני כבוד הצבור. ואם לא היה מפני כבוד הצבור היינו קורין בחומשים, ואע"ג דאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן ספר תורה שחסר יריעה אחת אין קורין בו, לא דמי התם מחסר במילתיה הכא לא מיחסר במילתיה ואם לא מפני כבוד הציבור היינו קורין בו, אבל בחומשים שלנו פשיטא דאין קורין שהרי אינן עשויין כתיקון חכמים שאינן נגללין ואינן נתפרין בגידין, הילכך אין הרבים יוצאים בהם ידי חובתן, והלואי שהיחיד הקורא לעצמו יהא רשאי לקרותו ולברך לפניה. ירושלמי במסכת ברכות [פ"ז ה"א] אמר ר' שמואל בר אבדימי לא למדנו ברכת התורה מברכת המזון אלא לרבים, ואם לרבים אפילו בינו לבין עצמו אינו מברך, אמר ר' אבא מרי אחוי דר' דוסא עשאוה כשאר כל המצות מה שאר כל המצות טעונות ברכה, אף זו טעונה ברכה. ופירושו ברור שלא למדו ברכה לתורה מן המזון דהיינו לאחריה אלא לרבים והקשו ואם לרבים וכי אפילו בינו לבין עצמו שמא אינו מברך, כלומר לפניה, וכיון שמברך לפניה (ו)לאחריה נמי יברך ק"ו מן המזון ותירץ בינו לבין עצמו עשאוה כשאר כל המצות מה הן טעונות ברכה לפניהם ולא לאחריהם אף זו לפניה בלבד.
<h2>דף כא:</h2>
מה שאין כן בתורה. בציבור ביושב. ובלבד שלא יהא אחד קורא ושנים מתרגמים. דבתורה אפילו בתרגום קפדינן, שהתרגום הוא להשמיע הנשים ועמי הארץ שאינם מבינים לשון הקודש. והתרגום הוא לעז של בבליים, ובתרגום של תורה צריכין אנו שיהו מבינים כדי שידעו המצות, אבל בשל נביאים לא קפדינן כולי האי. ועשרה מתרגמים. לא גרסינן לפי שאין תרגום בכתובים. מקום שנהגו וכו' עובר לעשייתן. ולהכי לא קאמר קודם דקודם משמע אפילו לא יעשה המצוה מכאן ואילך עד זמן מרובה, אבל עובר משמע עכשיו עברה הברכה שעושה המצוה תיכף.
דכיון דחביבה להו יהבי דעתייהו. פירוש יהבי דעתייהו ושמעי אחד מן הקולות וסגיא להו, ולזה הפירוש אסור לאדם לומר על פה עם החזן הקורא את המגילה דילמא שמע מאן דשמע לההוא קלא דהוא על פה, ולא שמע קל חזנא שהוא בכתוב ולא נפיק ביה ידי חובתיה. ואית דמפרשי יהבי דעתייהו ושמעי החזן, אי נמי יהבי דעתייהו ושמעי תרתי קלי.
מנ"ח. מקרא מגילה, ושעשה נסים, ושהחיינו. ומנהגנו לברך מנ"ח בין ביום ובין בלילה כיון דעיקר חובת קריאתה ביום, דכתיב [אסתר ט'] והימים האלה נזכרים ונעשים, מברכים זמן ביום ולא פטר ליה זמן דלילה, דכל חדא וחדא מצוה באפי נפשה היא. ומנהגא [מילתא היא ולא ישנה אדם מפני המחלוקת, לאחריה באתרא דנהיגי מאי מברך] ברוך הא-ל הרב את ריבנו והדן את דיננו וגו' ברוך הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם. רבא אמר הא-ל המושיע [אמר רב פפא] הילכך נימרינהו לכולהו. במתיבתא לא אמרי הא-ל הרב את ריבנו, דהא אמרינן א-להינו אלא הרב את ריבנו. מיהו הרמב"ם ז"ל [פ"א מגילה ה"ג] כתב ביום אינו חוזר ומברך שהחיינו, וכתוב בנוסח הברכה של אחריה הא-ל הרב וכו'. ובמסכת שבת [כ"ד ע"א] איבעיא לן מהו להזכיר של חנוכה בברכת המזון, ואסיקנא אמר רב סחורה אינו מזכיר ואם בא להזכיר מזכיר בהודאה והוא הדין בפורים. ותניא [תוספתא ברכות פ"ג הי"ד] ימים שאין בהם קרבן מוסף כגון שני וחמישי של תעניות ושל מעמדות ערבית שחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה ואומר מעין המאורע בשומע תפלה, ואם לא אמר אין מחזירין אותו, ואין בהם קדושה על הכוס ולא הזכרה בברכת המזון. ש"מ שאין צריך להזכיר לא חנוכה ולא פורים בברכת המזון, ואם בא להזכיר מזכיר. ואפילו בתפלה טעה ולא הזכיר אין מחזירין אותו שאין מחזירין אלא ביום שיש בו מוסף וכן הילכתא. והכי תניא כל יום שיש בו קרבן מוסף כגון ראש חודש וחולו של מועד צריך להזכיר מעין המאורע ושאין בו קרבן מוסף כגון חנוכה ופורים צריך להזכיר, ואם לא הזכיר אין מחזירין אותו. ירושלמי [ברכות פ"ד ה"ג] אמר ר' ירמיה בשם רב, כל דבר שהוא להבא אומרה בעבודה, וכל דבר שהוא לשעבר אומרה בהודאה. ומתניתין אמרה כן [ברכות נ"ד ע"א] נותן הודאה לשעבר וצועק לעתיד לבא. ותמיהה לי בט' באב דנהיגין בבונה ירושלים, ובירושלמי [שם] איירי בתשעה באב דאומרו בהודאה, ונראה שאין לשנות המנהג. מיהו מסתברא אם לא הזכיר בבונה ירושלים אומרו בהודאה כבני מערבא.
הקופות. של תרומת הלשכה. משום הנכנסים. שמא יכנס אדם לבית הכנסת ויראה שלא יברך הקורא [לפניה יאמר אין ברכה בתורה לפניה. ומשום היוצאים. שאם יצא אדם מבית הכנסת קודם גמר כל השבעה, יאמר אין ברכה בתורה לאחריה] והוא לא ידע שעתיד אחר לקרא אחריו.
מתניתין. ואין מוסיפין עליהם וכו'. שלא להטריח את הציבור, דראש חודש אין בהם איסור מלאכה, ומועד נמי מלאכת דבר האבד מותרת בו. גמרא. אין משיירין בפרשה פחות מג' פסוקים. גזירה משום היוצאין שלא יאמרו העתיד לקרות ישלים הפרשה.
<h2>דף כב.</h2>
ואין מתחילין. נמי משום הנכנסים, שלא יהו סבורים שלא קרא זה אלא מתחילת הפרשה. אמצעי דולג. פירש הרי"ף ז"ל אמצעי היינו השני, וכגון דקרי הראשון ג', והשני ב' עם דליגת פסוק של ראשון, וג' שנשארים מפרשת צו קורא אחד, וביום השבת ובראשי חדשיכם קורא אחר. ולהאי פירושא צריכין אנו לומר, דמאן דעייל מישאל שאיל דאי לאו הכי שני היכי דולג, וכיון שכן קשיא לן דהא הילכתא כיש אומרים בין בשיור בין בהתחלה אלמא חיישינן לנכנסים, והא לא קשיא דהיכא דאפשר למקרי טפי מן הפרשה בלא דלוג קרינן ולא מדלגינן משום נכנסים [אבל היכא דליכא מענינא דיומיה לא חיישינן לנכנסים] דסמכינן אהא דמישאל שאיל. מיהו איכא לעיוני כיון דלא חיישינן לנכנסים בלא דילוג נמי מצי עבידי, וכגון דקרו תרי פרשת צו ד' ד' פסוקים והג' יקרא ביום השבת דהוו תרי פסוקי וחד פסוקא או תרי פסוקי מובראשי חדשיכם, דהא מתחילין בפרשה בפחות מג' דלא חיישינן לנכנסים והשאר יקרא האחרון ונמצאו ארבעתם בלא דילוג. ויש מפרשים אמצעי דולג היינו הג', וכגון דקרו תרי ו' פסוקים מפרשת צו ג' ג' פסוקים, והג' דולג פסוק ו' וקורא אותן שנים שנשארו, ומשום נכנסים ליכא דשמא תאמר משנים הראשונים חד מנייהו לא קרא אלא תרי, הא ליתא לפי שאין הכל בקיאין כמה אנשים עולין וסברי שמא אחד עלה וקרא החמשה, אבל משום יוצאים ודאי איכא שהרי משיירין בפרשה פחות מג' פסוקים ואיכא גזירה דיוצאים, הא לא קשיא דבשני דרב מיעל עיילי מיפק לא נפקי, הילכך לא גזרינן ליוצאים וקורא אותם שנים שנשארו עם דליגת פסוק ששי, והאחרון קורא וביום השבת ובראשי חדשיכם. והילכתא אמצעי דולג. רש"י ז"ל פירש דאמעמדות קאי. ולא אראש חודש שאין בראש חודש קורא שיהא ראוי לקרותו אמצעי אלא אמעמדות קאי שקורין שלשה. וקשיא לן אטו הילכתא למשיחא אתא לאשמועינן [סנהדרין נ"א ע"ב] דהא ליכא תעניות ומעמדות, אלא אראש חודש קאי שקורין ד'.
<h2>דף כב:</h2>
זה הכלל כל שיש בו ביטול מלאכה. במה שהם מאחרין בבית הכנסת, כגון תענית ציבור שהוא מותר במלאכה חוץ משל גשמים אמצעיות ואחרונות, אבל רוב תעניות ציבור מותר במלאכה ותשעה באב נמי מותר במלאכה אלא במקום שנהגו [פסחים נ"ד ע"ב] ראשי חדשים אין בו ביטול מלאכה כל כך שאין הנשים עושות מלאכה. ושמעתי שניתנה להם מצוה זו בשביל שלא פירקו נזמיהם לעגל, ומקרא מסייעו [שמואל א' כ'] אשר נסתרת שם ביום המעשה ותרגם יונתן ביומא דחולא. והתם גבי ראש חודש הוא, דקאמר מחר חודש וקרי לערב ראש חודש יום המעשה, ומועד נמי אין בו ביטול מלאכה באחורן לבית הכנסת כל כך כיום חול לפי שאין עושין מלאכה אלא בדבר האבד. פיסקא זה הכלל וכו'. גמרא סימנא בעלמא, ולא לרבויי מידי אתא.
<h2>דף כג.</h2>
דמצלי אצלויי. על צדדיהן לפי שאין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו.
כנגד שבעה. שלשה לכל אחד ואחד. [כ"ג ע"ב] אבל במקום שיש תורגמן פוסק, מפני טורח הצבור.
<h2>דף כג:</h2>
מתניתין. אין פורסין על שמע. יש מפרשים אין מברכין, תרגום והוא יברך הזבח [שמואל א' ט'] והוא יפרוס על דיבחא אלמא פורס מברך הוא. ענין אחר פורסין לשון פרוסה, והיינו כשאדם בא לבית הכנסת לאחר שקראו ציבור את שמע ועומד אחד ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה שלפני קריאת שמע, מפני הקדושה אין פורסין בפחות מעשרה. כתב רבינו יעקב ז"ל שאם יש כאן ששה שלא שמעו קדיש וברכו, אע"פ שהשאר שמעו יכולים הם לפרוס על שמע. והביא ראיה מהא דאמרינן במסכת סופרים [פ"י ה"ז] אין אומרים קדיש וברכו בפחות מעשרה רבותינו שבמערב אומרים אותו בשבעה, ונותנים טעם לדבריהם [שופטים ה'] בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה' כמנין התיבות, ויש אומרים אפילו בששה, שברכו ששי הוא, פירוש אם יש ששה שלא שמעו והשאר שמעו, אבל בשם רש"י ז"ל פירשו תלמידיו שאפילו בשביל אחד פורסין על שמע ואפילו קרא את שמע יכול לחזור ולפרוס על שמע בעמדו לפני התיבה, ועוד כתוב במסכת סופרים ובמקום שיש ט' או עשרה ששמעו בין ברכו בין קדיש ולאחר תפלה עמד אחד בפני אלו ואמר קדיש וברכו וענו אלו אחריו יצא ידי חובתו.
אין עוברין לפני התיבה. שליח ציבור. ואין נושאים כפיהם. כהנים. ואין קורין בתורה. בציבור. בספר הישר בעי אמאי איצטריך למיתני אין פורסין ואין עוברים [לפני התיבה ליתני אין עוברין ואנא ידענא דאין פורסין, וכן אין קורין בתורה] אמאי צריך אין מפטירין, כיון דאמר אין קורין, וי"ל דאיצטריך למיגרס הכי משום הא דגרסינן בירושלמי [פ"ד ה"ד] התחילו בעשרה והלכו להם מקצתם [גומר, הילכך אשמעינן דהיכא דפרס על שמע בעשרה והלכו להם מקצתם] וגמר את שמע, אפילו הכי לא יעבור לפני התיבה לומר שמונה עשרה דמילתא אחריתי היא, וכן אין קורין ואין מפטירין. ואין עושין מעמד ומושב. למת. והקרקעות של הקדש. הבא לפדותן, צריך שם עשרה ואחד מהם כהן ובגמרא מפרש טעמא. ואדם כיוצא בהן. באומר דמי עלי, דעשרה פעמים כהן כתיב בפרשת ערכין ורצה לומר כהן ולא ישראל ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, הילכך בתשעה ישראל ואחד כהן סגיא. כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. ושמעתי בשם הראב"ד ז"ל כי קדושה של יוצר אור לא צריכא עשרה, משום דאופנים הוא דקאמרי לה ואינו אלא ספור דברים, אבל שאר קדושות צריכות עשרה. ואין אבלים מן המנין. שהרי הוא אומר ברכה למנחמים בפני עצמן. מתניתין. יותר מפסוק אחד. שלא יטעה התורגמן.
<h2>דף כד.</h2>
ובנביא ג'. אם ירצה ולא איכפת לן אם יטעה, דלא נפקי מינייהו הוראה. ואם היו שלשתן וכו'. בגמרא מפרש. מדלגין בנביא. מפרשה לפרשה. ואין מדלגין בתורה. שהקופץ ממקום למקום אין לבו מיושב עליו לשמוע. ועד כמה הוא מדלג. בנביא. בכדי שלא יפסיק התורגמן. שלא יהא הדלוג רחוק ממקום שהוא קורא, אלא כדי שיוכל הקורא לגלול הספר ולקרא במקום הדילוג בטרם יגמור התורגמן תרגום המקרא.
גמרא. אם היו שלשה פסוקים בהפטרה. שכל אחד ואחד פרשה בפני עצמה. לא יקרא לתורגמן אלא א' א' בפני עצמו, כגון [ישעי' נ"ב] כה אמר ה' וגו', דהיינו ג' פסוקים בהפטרה סמיכי אהדדי, וכל חד מינייהו פרשה חדא דבין כל פסוק ופסוק איכא הפרש. ואין מדלגין מנביא לנביא. (שאין) [שיש] כאן טירוף יותר מדאי. מסוף הספר לתחילתו. למפרע אפילו בנביא אחד.
מתניתין. והמפטיר בנביא. מי שרגיל להפטיר בנביא לו תיקנו חכמים שיהא פורס על שמע. על ידו. בשבילו. אבל אינו פורס וכו'. שכל מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן. ואינו נושא את כפיו. אם הוא כהן, שאין כבוד ציבור להיות כפופים לברכתו. פוחח. מי שבגדיו קרועים. פורס על שמע. דמחוייב בדבר הוא. אבל אינו קורא בתורה. משום כבוד תורה. ואינו עובר וכו'. משום כבוד ציבור. גמרא. משום כבוד. כיון שהוא ממציא את עצמו לדבר שאינו כבודו, תיקנו לו את זו לכבוד. משום אינצויי. דאי עובר לפני התיבה אחר, אמר ליה האי, זה עובר לפני התיבה ומקבל שכר ואני מפטיר בחנם ואתי לאינצויי. בגמרא אמרינן איכא בינייהו דקא עביד בחנם. שהעובר לפני התיבה אינו מקבל שכר, למאן דאמר משום אינצויי ליכא משום כבוד איכא.
<h2>דף כד:</h2>
מתניתין. הכי גרסינן כהן שיש בו מומין. ובגמרא אמרינן מומין שאמרו בפניו ידיו ורגליו, שהנושא את כפיו צריך לחלוץ מנעליו. מפני שהעם מסתכלים בו. וקיימא לן במסכת חגיגה [ט"ז ע"א] ג' אין מסתכלין בהן וכו', ובאותו הזמן איירי שהיו מברכין בשם המפורש, אבל בזמן הזה מותר להסתכל בו.
בהקניות. לנטיושיש בלע"ז. עקומות. שנתעקמה ידו אחורנית. עקושות. שנתעקשה ידו שאינו יכול לחלק אצבעותיו. חיפני ובישני. כהן שהוא מאנשי חיפה ומאנשי בית שאן. זבלגן. עיניו זולגות דמעה. דש בעירו. רגיל בעירו.
אף בלבנים לא יעבור. לקמן מפרש טעמא. העושה תפילין בראשו עגולין סכנה. שלא יכנסו בראשו. ואין בהם מצוה. דמרובעים בעינן. נתנה. של ראש. על מצחו ושל יד על פס ידו. הרי זה דרך המינות. הבוזין את המדרש והולכים אחר המשמע. ובמנחות [ל"ז ע"ב] יליף טעמא. על בית אונקלי. על בית יד חלוקו מבחוץ כנגד הקבורת, ולא על בשרו ממש. הרי זה דרך החיצון. קרוב למין הוא אבל מין גמור לא הוי דהא לא עקר ג"ש שהרי מניחה במקום קיבורת אלא שמניחן למעלה מחלוקו, וקיימא לן [מנחות שם] והיה לך לאות על ידך [שמות י"ג] ולא לאחרים לאות. וצפה זהב. נמי בעינן [שמות שם] תורת ה' בפיך שיהא הכל מן הבהמה.
<h2>דף כה.</h2>
מתניתין. האומר יברכוך טובים. יש שפירשו טובים שבעים לשון [ירמיה מ"ד] ונשבע לחם ונהיה טובים. הרי זה דרך המינות. דרבותינו דרשו [ברכות כ' ע"ב] עד כזית עד כביצה. ענין אחר יברכוך טובים, על טובים כלומר על הטוב ולא על הרע ותנן חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. האומר על קן צפור יגיעו רחמיך. אנשים שהיו מראים עצמן כמתכוונים [להעמידך] בלשון תחנונים, ואומרים רחום וחנון אתה ועל קן צפור יגיעו רחמיך שאמרת לשלח את האם, או שאמר על טוב יזכר שמך, דמשמע על הטובה חייב אדם לברך ולא על הרעה. המכנה בעריות. מפרש בגמרא קלון אביו וקלון אמו, פי' הפסוק [ויקרא י"ח] ערות אביך ואמך לא תגלה, אומר הוא לא עריות ממש אלא קלון ממש, שאם היה יודע דבר של קלון של אביו ושל אמו [לא יגלה] דמשמע אבל עריות יגלה. ולהכי נקט אביו ואמו דבהני הכירו חכמים שהיו דורשים אותו בכך. האומר מזרעך וכו'. שאומר בישראל הבא על הגויה והוליד ממנה בן לעבודה זרה הכתוב מדבר, ומחייב בכרת בבא על הגויה. מעשה עגל הראשון. בגמרא מפרש. ברכת כהנים. בגמרא מפרש טעמא. במרכבה. דיחזקאל.
<h2>דף כה:</h2>
גמרא. קללות וברכות נקראים ומתרגמים. ולא חיישינן דילמא פייגא דעתייהו דציבורא. מעשה פילגש בגבעה וכו'. ולא חיישינן לכבודן דבני בנימין. אלא אחרון. ויהיו בני יעקב שנים עשר [בראשית ל"ה] ומקרא הזה נפסק בהפסק פרשה, לכך קוראו אחרון כאלו הוא פסוק בפני עצמו. מעשה עגל השני נקרא ולא מתרגם. פירש הרב ז"ל משום כבודו דאהרן, ובגמרא מתחזי טעמא דשמא יטעו שומעים ויאמרו ממש היה בעגל כיון שיצא מאיליו. ברכת כהנים נקראין [ולא] מתרגמין. הדא בריתא בהדיא פליגא אמתניתין לגרסת הרב ז"ל, דבמתניתין תנן ברכת כהנים לא נקראים [ולא] מתרגמין, ובברייתא תניא ברכת כהנים נקראין ולא מתרגמין. ותמהני על הרב ז"ל שהביא בהלכותיו המשנה והבריתא ולא נשמר במה שחולקת הבריתא על המשנה. [בתוספתא פ"ג הכ"א] המתרגם פסוק כצורתו. דכתיב [שמות כ"ד] ויראו את א-להי ישראל וכו'. ויתרגם אותו כצורתו והוא מחרף ומגדף, אלא תרגומו וחזו ית יקר אלהא דישראל. פירוש כצורתו, וחזו ית אלהא דישראל. בדאי הוא. דכתיב [שמות ל"ג] כי לא יראני האדם וחי. והמוסיף עליו. וחזו ית מלאכא דה' אלהא דישראל ותחות כורסי יקריה. הרי זה מחרף, שמשוה כבוד עבד לכבוד קונו.
בני העיר שמכרו רחובה של עיר. יש בו קדושה כדמפרש בגמרא.
<h2>דף כו.</h2>
לוקחים ספרים. נביאים וכתובים. אבל אם מכרו וכו'. שמעלין בקדש ואין מורידין. וכן במותריהן. מכרו ספרים ולקחו ממקצת הדמים תורה, לא יקחו מן המותר דבר שקדושתו פחותה. כתב הרב אפרים ז"ל הא מתניתין קשיא רישא אסיפא, דכולה רישא שמעינן מינה היכא דלא מעלי ליה אסור, וסיפא דקתני ספרים לא יקחו מטפחות שמעינן מינה דלא בעינן עלוי, דבשלמא מתורה לא יקחו ספרים דשמעת מינה הא תורה בתורה שפיר דמי ליכא למשמע מידי, דאיכא למימר כיון דליכא לעלויי שפיר דמי, אלא מספרים לא יקחו מטפחות דשמעת מינה הא ספרים בספרים שפיר דמי, ואע"ג דאיכא לעלויי שמעינן מינה דלא בעינן עלויי, וכיון דקשיא רישא אסיפא ליכא למשמע מינה אי מעלין דוקא או אין מורידין דוקא אלא מדאמרינן לקמן [כ"ז ע"א] בענין ספר תורה כיון דלא מעלי ליה אסור אלמא מעלין דוקא, ואיידי דתנא רישא ספרים לוקחים תורה דדוקא תורה ולא ספרים תנא נמי סיפא ספרים לא יקחו מטפחות ולעולם אפילו ספרים לא יקחו בדמיהם ספרים אלא תורה. מיהו קשיא לן הא דתנן [כ"ז ע"ב] אין מוכרין של רבים ליחיד הא של רבים לרבים מוכרים ואע"פ שאין מעלה הדמים, דאי מעלה הדמים הא ודאי אפילו של רבים מצי מזבני משום דעלוי עדיף כדמוכח בגמרא. ותירץ הרז"ה ז"ל דכל דבר שעומד בקדושתו לא בעינן עילויי [כגון של רבים לרבים כיון דקאי בקדושתה לא בעינן עלוי] ורישא דמתניתין דבעי עלוי התם בדבר שאינו עומד בקדושתו איירי, וספרים לוקחים ספר תורה דאמרינן דבעיא עלוי, התם אותם ספרים לא קיימי בקדושתן דשל רבים ליחיד נינהו. ובגמרא נמי דקא בעי אי בעי עלוי גבי מהו למכור ס"ת ישן, התם שמוכרו מרבים ליחיד וכי תימא הניחא לר' מאיר דקא חשיב פחיתת קדושה מרבים ליחיד אבל לרבנן דאמרי ליה אף לא מעיר גדולה לקטנה בתמיה, דכי היכי דמעיר גדולה לעיר קטנה לא נפקא מקדושתיה אף הכי נמי מרבים ליחיד א"כ היכי משכחת לה בספרים דתיפוק ליה מקדושתיה, הא לא קשיא דהא דאמרו לו רבנן לא באו לחלוק על ר' מאיר, אלא להוסיף על דבריו והכי קאמרי א"כ שהודית לנו דמרבים ליחיד דגרע קדושתיה הכי נמי מעיר גדולה לעיר קטנה דגרע מקדושתיה ואין יכולים למכור, דרבנן מכולהו סבירא להו דהוי גריעה קדושה וכן כתב הראב"ד ז"ל בתשובת שאלה.
גמרא. זו דברי ר' מנחם בר' יוסי סתימתאה. בהדיא תניא בתוספתא דמגילה [פ"ב ה"ז] דהוא אמרה. בתעניות ובמעמדות. כדתנן במסכת תענית [ט"ו ע"א] מוציאין את התיבה לרחובה של עיר. אקראי בעלמא. אינו תדיר.
פיסקא. בית הכנסת לוקחין תיבה לא שנו, שיכולין בני העיר למכור בית הכנסת. אלא של כפרים אבל של כרכים. הויא ליה דרבים והכל בעליה ואין בני העיר לבדם בעלים ולא מצו מזבני ליה.
לא שנו. שאין מורידין הדמים מקדושתן ולוקחין בדמיו בית הכנסת ולא דבר של חול. אלא שלא מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר. אלא שהודיעו להם ומכרו על דעתם. אבל מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר. מותרים הדמים. למשתי בהו שכרא. דפקעא ליה קדושתיה לגמרי ויצא לחולין.
<h2>דף כו:</h2>
רבינא הוה ליה ההוא תילא וכו'. כתב הרב ר' אברהם ז"ל נראה לי כי רבינא היה חושש שמא יפשעו בדמים מלקנות בהם דבר קדושה, לפיכך אמר ליה רב אשי זבניה מז' טובי העיר. ויש מי שרוצה לומר שאין מותר ללוקח להשתמש בו עד שיקנו בדמים דבר המקודש [יותר ממנו, ורבינא לא היה יכול להמתין כל כך].
[לשון רי"ף מב"ב ג' ע"ב] ולא אפקיה לפוריא מיניה עד דתקין שופכי. אע"ג דתנן לקמן [כ"ח ע"א] אין אוכלין בהם ואין שותין בהם ואין נוהגין בהם קלות ראש, איכא למימר דהכא מיירי בבית שהוא סמוך לאותו בית הכנסת, וכן י"ל בפרק ערבי פסחים [ק"א ע"א] גבי אותן בני אדם שקדשו בבית הכנסת דלאו דוקא בבית הכנסת אלא בית הסמוך לבית הכנסת, אבל ליכא למימר שבתי כנסיות של בבל על תנאי הם עשויים כדאמרינן לקמן [כ"ח ע"ב] דהא כל זמן שהם בקדושתם לא שייך בהו על תנאי הם עשויות, כדאשכחינן לקמן [שם] שלא היו רוצים ליכנס בהם מפני המטר אי לא משום שמעתתא בעיא צילותא.
חלופא וזבונה שרי. שחלה הקדושה על החליפין או על הדמין [והיא יוצאה מן הקדושה] ומותר להשתמש בה. לבני. לבנים של בית הכנסת. בחדתי. לבנים חדשים שנעשו לבית הכנסת, ואפילו למאן [סנהדרין מ"ז ע"א] דאסר תכריכי המת בהזמנה, הני מילי כגון שארג בגד למת שמתוך שהוא ארוג, מיד הוא ראוי לפרשו על המת, אבל לבנים מחוסרים עשיה ותיקון ולבנותם בחומה, הילכך כשהלבני מוכנים לבית הכנסת הוה ליה כטווה פשתן לארוג בגד למת, דליכא מאן דאמר בהא הזמנה מילתא היא. מתנה. פירש הרב ז"ל מז' טובי העיר במעמד אנשי העיר, דבאנפא אחריני לא משכחת מתנה בבית הכנסת. דקא הויא לה מתנה כמכירה. למשתי ביה שכרא. ומאן דאסר. לאו משום דלית להו רשותא לז' טובי העיר במעמד אנשי העיר ליתן בית הכנסת במתנה אסר, דהא אמרינן לעיל דז' טובי העיר במעמד אנשי העיר בכל מידי אית להו רשותא, אלא משום הכי אסר דלא אפשר למקבל מתנה לאשתמושי ביה. דאמאי תפקע קדושתיה. ומאן דשרי אי לאו וכו' הדר הויא ליה מתנה כזביני. ומותר להשתמש בו.
כורסיא. בימה של עץ שקורין אלמיברי. תשמיש דתשמיש הוא. שפורס מפה עליה ואח"כ נותן ספר תורה עליה. תיבותא דאירפט. ארון שנתקלקל, וחבירו [יבמות ק"ב ע"א] מנעל המרופט. מלמד ששפתי זקנים מתרפטות [שבת קנ"ב ע"א]. זבולי. סביב הספר עושים מסגרת עור בגובה הספר כדי לשמור הספר, ענין מדור, כמו יזבלני אישי [בראשית ל']. קומטרי דסיפרי. ארגזים. אפילו שונה הלכות. שלא שימש תלמידי חכמים. מבי כנישתא לבי רבנן. לעשות מבית הכנסת בית המדרש.
<h2>דף כז.</h2>
גרסינן בפרק השותפין [ב"ב י"ג ע"ב] תניא מדבק אדם תורה נביאים וכתובים כאחד דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר תורה בפני עצמה נביאים בפני עצמן וכתובים בפני עצמן, וחכמים אומרים כל אחד ואחד בפני עצמן. ואמר ר' יהודה מעשה בביתוס בן זונין וכו'. והא דתניא הכא מניחין תורה על גבי נביאים וכתובים ואין מניחין נביאים וכתובים על גבי תורה, אתי שפיר ככל הני תנאי דהתם, דלר' מאיר אסור להניח לפי שעה זה על גב זה כיון שאינן מדובקים, אבל היכא שהוא מדבקן יחד כדי לשומרן מותר, ואפילו לרבנן נמי דאמרי כל נביא ונביא בפני עצמו איכא למימר דאתיא שפיר דסברי איפכא מדר' מאיר דלדבק אסור אבל נביא על נביא מותר להניח. ולר' יהודה נמי איכא למימר דאע"ג דאית ליה (הכא) [התם] נביאים בפני עצמן וכתובים בפני עצמן, (התם) [הכא] גבי להניחם זה על זה אין שום חילוק של קדושה ביניהם. ונראה דהלכה כר' מאיר דשרי לדבק כולן ביחד מדעשה רבי מעשה כמותו.
אין מוכרין. לכתחילה. אינו רואה סימן ברכה. באותן דמים. וכן במותריהן. ש[מכרו והותירו] מכרו אחד מן הקדושות הללו ולקחו ממקצת הדמים קדושה אחרת והותירו מהם. אבל גבו מעות מן הציבור לצורך ספר תורה וקנאוהו ונותרו בידם מן המעות מותר לעשות באותו מותר כל חפצם שהרי עדיין לא בא לכלל קדושה. אבל התנו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר. מותר ואע"פ שלא מכרו אותן ז' טובי העיר, שאלו מכרו הן במעמד אנשי העיר מותר ואע"פ שלא התנו יכולין הן לעשות בכל הדמים כל חפצם. נותנין. להוציא את עצמם מן החשד. פרשא דמתא. בני העיר שוכרין רוכב סוס שהוא מזומן להם לשולחו למושל העיר כשיצטרכו. חבר עיר. חבר המתעסק בצרכי ציבור.
<h2>דף כז:</h2>
מתניתין. אין מוכרין את של רבים וכו'. אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי וכו'. רבינו אפרים ז"ל פירשה בבית הכנסת של יחיד, והוצרך לפרש כך משום דקשיא ליה דר' מאיר אדר' מאיר כיון דאמר ר' מאיר דאין מוכרין משל רבים ליחיד מפני שמורידין אותו מקדושתו על מה צריך תנאי הלא הוא עומד בקדושתו לעולם. ורש"י ז"ל פירש בבית הכנסת של רבים לרבים ומשום דנראה כמזלזל כשמחליטין אותו ומסלקין את עצמן ממנו. ולי נראה דמתניתין מילי קתני, מעיקרא קא תני שאם מכרו בני העיר בית הכנסת לחלל קדושתו על הדמים יש להם באותן דמים לעלות בקדושתן כדקתני בית הכנסת לוקחים תיבה, ואם מכרו בית הכנסת להעמידו בקדושתו עושים בדמיו כל צרכן ובזו אסר ר' מאיר למכור את של רבים ליחיד, אבל את של רבים לרבים מותר ועושין בדמיו כל צרכן וכל זה בשלא מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר, שאלמלא מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אע"פ שמכרוהו לחלל קדושתו על הדמים אפילו לשתות שכר באותן הדמים מותר, ובתר הכי קתני אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי כשמוכרים אותו לעלות בדמיו ולחלל קדושתו בקדושת הדמים.
<h2>דף כח.</h2>
[כ"ז ע"ב] חוץ מארבעה דברים אע"פ שמותר לחלל קדושתו בקדוש הדמים אסור למכרו לארבעה דברים הללו. מפשילין. גודלין. והוא הדין לכל מלאכה, אלא שהפשלת חבלים צריך מקום רחב ידים ובית הכנסת בית גדול הוא וראוי לכך. מפני עגמת נפש. מניחין אותו לעלות עשבים כדי שתהא עגמת נפש לרואיהם שיזכרו את ימי בנינו ואת שהיו רגילים להתאסף שם. גמרא. במה הארכת ימים וכו'. באיזו זכות. ואין מפשילין בתוכה חבלים. לאו דוקא נקט חבלים אלא כל מלאכה נמי אסורה למעבד בבית הכנסת דכל מלאכות קלות ראש הוא, אלא להכי נקט הפשלת חבלים לפי שבית הכנסת רחבה, וברחבה דרכן של בני אדם להפשיל חבלים הראב"ד ז"ל.
<h2>דף כח:</h2>
ואין נאותין בהן. ואין מתקשטין בהם. על תנאי. על מנת שישתמשו בהם. נראה שפירש רש"י ז"ל ואפילו בישובן [יכול אדם להשתמש בהן] שבשעת בנין התנו בהן ואע"פ שעל תנאי שישתמשו בם הם עשויין, אין מחשבין בהם, כדמפרש ואזיל מפני שהוא קלות ראש ולא מהני ביה תנאי. ויש מפרשים על תנאי הם עשויים שבחורבנן לא יהא בהם קדושה לשום דבר בעולם ואע"פ שעל תנאי הם ולאחר חורבן נקל בהם אפ"ה אין נוהגין בהם עכשיו האי קלות ראש דחשבונות. זילחא דמיטרא. זרם מים. צילותא. דעת צלולה. איצטריך ליה לאיניש וכו'. כיון שאין נכנסין בהם אלא לצורך, אם הוצרך לקרא אחד מבית הכנסת מה יעשה. מיתא אתו. בא יבאו.
<h2>דף כט.</h2>
מתניתין. ואין עושין בו קפנדריא וכו'. גמרא. אדמקיפנא הדרי אעול בהא. בעוד שאקיף שורות הללו אכנס דרך הבית הזה ואקצר דרכי ממבוי למבוי ובית הכנסת בהם, ולא ידעתי על מה השמיט הרב ז"ל מלכתוב להא דאמר ר' אבהו עלה אם היה שביל מעיקרו מותר. והא דאמר ר' חלבו אמר ר' הונא הנכנס לבית הכנסת להתפלל מצוה לעשותה קפנדריא, שנאמר [יחזקאל מ"ו] ובבוא עם הארץ להתפלל לפני ה'. הזכירה במסכת ברכות פרק הרואה.
מתניתין. קורין בפרשת שקלים. [להודיע שיביאו שקלים] באדר כדי שיקריבו באחד בניסן מתרומה חדשה. ומפסיקין לשבת אחרת. לעולם אם חל ראש חודש אדר בתוך השבת, בשבת של אחר ראש חודש מפסיקין כדי שתהא פרשת זכור בשבת הסמוכה לפורים, משום דבעינן למקרי תמחה את זכר עמלק סמוך למפלתו של המן שהיה מעמלק. ושבת שניה של אדר. שחל להיות בשבת, אי נמי בתוך השבת. שבת שניה. שבת סמוכה לפורים. בשלישית פרה אדומה. כדי שיטהרו טמיאי מתים עצמן לפני הפסח. ברביעית החדש הזה. משום ראש חודש ניסן, ובגמרא [ל' ע"א] מפרש איזוהי שלישית ורביעית. ובתלמוד ירושלמי [פ"ג ה"ה] מפרש בדין הוא שתקדים פרשת החדש לפרשת פרה אדומה שהרי באחד בניסן הוקם המשכן ובשני שרף אלעזר את הפרה, אלא מתוך טהרתן של ישראל הקדימה. הילכך כל כמה דמצינן לסמוך פרשת פרה אדומה לפרשת החדש סמכינן. בה' חוזרין לכסדרן. לאותו סדר שהיו רגילים קודם לכן, פירש ר' ירמיה לקמן [ל' ע"ב] לסדר הפטרות, אבל פרשת היום אין מפסיקין. לכל מפסיקין. פרישנא בגמרא [שם] שמפסיקין הפטרת היום ומפטירין בענין המאורע. לראשי חדשים וכו'. אבל בפרשת היום לא לכל מפסיקין אלא פעמים מפסיקין ופעמים אין מפסיקין, פעמים מפסיקין בכל המועדות ופעמים אין מפסיקין כגון בד' פרשיות וכגון בראשי חדשים בחנוכה ופורים לבני ט"ו שאם חלו בשבת אין מפסיקין פרשת היום. אבל הפטרת היום לעולם מפסיקין ומפטירין בענין המאורע. בתעניות ובמעמדות. פרשו בגמרא דתעניות ומעמדות שהן בחול ואין בחול הפטרה כדי שנאמר נפסיק הפטרה ונפטיר בענין המאורע. הפסקתן היא הפסקת הפרשה שמניחים פרשת היום וקורין בפרשת התעניות או המעמדות. והא כדאיתא והא כדאיתא לכל מפסיקין דרישא קאי בהפסקת ההפטרה כדפרישית לעיל, ותעניות ומעמדות שהן בחול ואין בחול הפטרה הפסקתן היא הפסקת הפרשה.
<h2>דף כט:</h2>
ראש חודש אדר שחל להיות בואתה תצוה, אמר אביי קרו שיתא [מואתה תצוה עד ועשית וחד תני וקרי מכי תשא עד ועשית] שאם יקראו מואתה תצוה עד כי תשא והשביעי מכי תשא עד ועשית, יחשבו השומעים כי סדר היום הוא שמשלים לשם בכל שנה ושנה ואין כאן סימן לפרשת שקלים.
<h2>דף ל.</h2>
גמרא. [לשון הרי"ף] ואפי' [בני] ט"ו וכו', מקדימין וקורין בפרשת זכור בשבת שעברה. ומשכחת לה כשחל ראש חודש ניסן להיות באמצע שבת שבשבת שלפני ראש חודש ניסן קורין בפרשת החדש ובשבת שלפני אותו שבת שהיא לפני ראש חודש ניסן קורין בפרשת פרה ואותה שבת היא סמוכה לפורים מאחריה, אבל אם חל ראש חודש ניסן להיות בשבת הויא לה שבת של פרשה שלישית שבת הסמוכה לראש חודש ניסן לפי שבאותה שבת עצמה קורין פרשת החודש ובשבת הסמוכה לה מלפניה שהוא ביום [כ"ג] לחודש קורין בפרשת פרה ואותה שבת אינה סמוכה לפורים מאחריה שהשבת הסמוכה לפורים הוא י"ו לחודש ומפסיקין בה כדי שנקרא פרשת פרה לשבת הבאה שהיא ביום [כ"ג] לחודש ופרשת החדש לשבת האחרת שהיא ביום ראש חודש ניסן.
<h2>דף ל:</h2>
פיסקא. בחמישית חוזרין לכסדרן. לסדר הפטרות, אבל לפרשת היום אין מפסיקין.
מתניתין. בפורים [שמות י"ז] ויבא עמלק. ואע"פ ששנינו [כ"א ע"ב] אין פוחתין מעשרה פסוקים, הך פריך בירושלמי [פ"ד ה"ב] ומשני שנייא היא שהוא סדרן של יום, פירוש כיון דסליק ענינא פוחתין. במעמדות. שהיו עומדים על הקרבן בשעת הקרבתו. ברכות וקללות. להודיע שעל עסקי החטא פורענות באה לעולם. בשני ובחמישי קורין כסדרן. בענין סדר פרשיות, ותנאי פליגי בברייתא [ל"א ע"ב] היכא מתחיל בשני ובחמישי. ואין עולה מן המנין. כשיגיעו ימי המועד יחזרו ויקראו מה שקראו בשבת זו. שנאמר [ויקרא כ"ג] וידבר משה את מועדי ה' וגו'. אכולה מתניתין קאי, ללמוד מכאן שמצוה לקרותה ביום המועד מענין המועד.
<h2>דף לא.</h2>
מתניתין. בפסח בפרשת המועדות וכו'. בגמרא אמרינן דהאידנא לא כמתניתין נהגו עלמא, וכולהו פרשיות דמועדות והפטרותיהן מפרש בגמרא. גמרא. והאידנא נהגו עלמא למקרי מש"ך, תור"א, קד"ש, בכספ"א, פס"ל, במדבר"א, של"ח, בוכר"א. כתב הראב"ד ז"ל היינו טעמא דלא קרינן שלח בתר קדש כסדר הכתוב בתורה, משום דביום הז' בעינן למיקרי וביום הז' היתה קריעת ים סוף ואמרו שירה כמו שפירש רש"י ז"ל בפירוש החומש [שמות י"ד]. ותורא היינו טעמא [דקרינן] בתר משך דהיינו ביום שני משום דכתיב ביה [ויקרא כ"ג] וספרתם לכם ממחרת דהיינו ביום שני. וזה הסדר כשחל הפסח בא' ג' ז', אבל חל בה' הסדר משך תורא פסל במדברא קדש בכספא שלח בוכרא. בעל העיטור ז"ל. ומוציאין בכל יום שני ספרי תורה וקורין בא' על הסדר הזה, ובשל מוסף קורין [בחודש הראשון (במדבר כ"ח). בעצרת ביום טוב ראשון וכו'. מוציאין בכל יום שני ספרי תורה ובשל מוסף קורין (שם) וביום הביכורים]. בראש השנה. מוציאין שני ספרי תורה וקורין בשל מוסף [שם כ"ט] ובחדש השביעי. ושאר כל ימות החג קורין בקרבנות החג. ואין מוציאין אלא ספר תורה אחת. ביום טוב האחרון של חג קורין כל הבכור [דברים ט"ו], זו היא גירסת הרי"ף ז"ל, אבל בספרים שלנו גרסינן ביום טוב האחרון של חג קורין מצות וחוקים. שמתחילין [דברים י"ד] בעשר תעשר שיש בו כמה מצוות ואומר כל הבכור עד סוף הסדר ולהכי צריך להתחיל מעשר תעשר משום דסוכות זמן אסיפה היא. למחר קורין וזאת הברכה [דברים ל"ג]. משום אסוקי אוריתא. מקרא קרינן [שמות ל"ג] ראה אתה אומר אלי, שיש בו מצות רגלים ורמז חולו של מועד דכתיב [שם כ"ג] את חג המצות תשמור שבעת ימים, למדנו מכאן איסור מלאכה בחולו של מועד במסכת חגיגה [י"ח ע"א]. איפטורי בניסן. העצמות היבשות [יחזקאל ל"ג]. משום אותן שיצאו מארץ מצרים קודם הקץ, [ומתו בדרך] וחיו בימי יחזקאל. בתשרי והיה ביום ההוא [יחזקאל ל"ח] ביום בוא גוג. שאותה מלחמה תהיה בסוכות.
גמרא. שבת ראשונה בנרות דזכריה. לפי שעיקר נבואת זכריה היתה בבית שני ובבית שני נעשה הנס, אנו מקדימין נרות דזכריה לנרות דשלמה.
<h2>דף לא:</h2>
מוסר ה' בני אל תמאס וגו' [משלי ג']. והמפסיק בהם מראה בעצמו שקשה בעיניו לקרותן. ר' יהודה אומר מקום שמפסיקין וכו'. כמו שנוהגין היום והיינו דאמרינן במתניתין אינו עולה להם מן החשבון.
<h2>דף לב.</h2>
פותח ורואה וכו'. טעמא דר' מאיר כדי שלא יאמרו ברכה כתובה בתורה (וכן) הלכה כר' יהודה. כתב הרב רבינו משה ז"ל [פי"ב מתפילה ה"ה] דוקא בברכה ראשונה הוא דהלכתא כר' יהודה דלא צריך לגלול כשמברך, אבל בברכה אחרונה צריך לגלול, דפלוגתא דר' מאיר ור' יהודה לא הוי אלא בברכה ראשונה כדקתני וחוזר ופותח וקורא ולא מיירי בבתריתא, אלמא ר' יהודה לא פליג אלא אקמייתא. ולא נהירא דטעמא דר' יהודה בתרוייהו שייך דמפרש טעמא ברכה ליכא למיטעי, וכיון שכן אין אומרים ברכות כתובות בתורה.
הלוחות. הם עשויים לספרים שלנו שאינן עשויין בגליון. הבימות. בימה של עץ שהיו עושין למלך בפרשת הקהל כדאיתא בסוטה [מ"א ע"א]. יעמידנו על התפר. פירש רש"י ז"ל ששם ראוי להדקו יפה. הגולל ספר תורה. מענין לענין והוא יחידי וספר תורה מונח על ברכיו וגוללו, גוללו מבחוץ כלומר [העמוד שהוא חוצה לו ויגלול מצד חוץ לצד פנים שאם יאחוז] העמוד הפנימי ויגלול לצד החוץ יתפשט החיצון ויפול לארץ. וכשהוא מהדקו [כשגמר מלגלול והוא בא להדקו]. מהדקו מבפנים. שיאחז בעמוד הפנימי ויהדקנו על החיצון כדי שלא יהא פושט זרועותיו על הכתב, שמצוה להראות את הכתב לעם כשמהדקו וכדגרסינן במסכת סופרים [פי"ד הי"ד]. עשרה שקראו. עשרה שנאספו וקראו הג' או הז' כחק היום, ולפי שאין קוראין בתורה פחות מעשרה נקט עשרה. ערום. בלא המטפחת. תיגלל המטפחת. סביב ספר תורה. ולא תיגלל ספר תורה. בתוך המטפחת.
